ראיון עם עדה סולומון, מפיקת הסרט הרומני AFERIM!

עדה סולומון היא המפיקה הרומניה של הסרט ההסטורי, AFERIM או בשמו העברי: "בראבו!", מערבון מקורי ואינטליגנטי בשחור-לבן שנפרש על רקע לידתה מחדש של אומה. בולאכיה של 1835 יוצא איש חוק בשם קוסטנדין יחד עם בנו הצעיר למרדף אחר עבד צועני נמלט. המסע על רקע הנוף הפוליטי והדתי של ראשית המאה ה-19 מעמת את הצופים עם האפליה, הגזענות ומשחקי הכוח שעדיין לא עברו מן העולם.

הסרט זכה בפרס הבימוי ופרס חבר השופטים העולמי בפסטיבל ברלין 2015.

סולומון מתגאה בהפקה שלה, מצדיקה את עשייתו דווקא בזמנים בהם עוסק הקולנוע הרומני בהווה שלו ומקסימום בעבר הקומינסטי, ומגיעה למסקנות מעניינות על איך שההסטוריה חוזרת על עצמה אך באותה הנשימה על כמה שהכל – בתחילתו ובסופו של דבר – תלוי בנו כאנשים ועוד יותר ביוצרי הקולנוע שיש להם כוח והזדמנות נדירה להציף סוגיות חשובות.

האם זהו ביקור ראשון שלך בישראל?
"לא. אך הפעם הראשונה שלי באיזשהו פסטיבל קולנוע בישראל ושל חיפה בפרט. יתר הביקורים שלי היו פרטיים בחופשות עם המשפחה. חופשות ארוכות ומהנות ביותר."

מהו הרקע הקולנועי שלך והרקורד עד כה?
"בהכשרתי המוקדמת אני מהנדסת בנייה. התחלתי עם לימודיי לפני המהפכה (אז המדינה מימנה עבור הצעירים את הלימודים בתנאי שלא יעבדו ויתמקדו רק בלימודים) ואז היה חשוב להבטיח לעצמך מקצוע שתמצא בו עבודה מובטחת לאחר מכן. הציונים הטובים שהיו לי במקצועות המתמטיקה והפיזיקה, תרמו גם הם לעניין. יחד עם זאת, כבר באותם הימים הייתי חלק מלהקת תיאטרון שנקראה: "תיאטרון המרתף" כי הוא פעל במרתף של בית התרבות של הסטודנטים בבוקרשט. אני זוכרת את התקופה שלי איתם כמיוחדת מאוד : כולנו היינו עושים הכל – החל מניקיון המקום, דרך בניית התפאורה והתלבושות, המשחק עצמו וכך התוודעתי לכל תהליך היצירה התרבותית לראשונה.
לגשת לפקולטה למשחק לא העזתי משום שהיו 3 מקומות פנויים בכל פעם על מאות מועמדים. היו שחקנים גדולים בדיעבד, שניסו מספר פעמים והתקבלו (או שלא) אז חשבתי לעצמי... מי אני שאנסה... הוריי לא היו מהתחום (אימי הייתה פרוונית ואבי טופוגרף), לא היו חברים במפלגה הקומוניסטית, כך שהבנתי את העניין מהר מאוד.

עם הגעת המהפכה – עת כבר סיימתי את לימודיי הרשמיים כמהנדסת אך כבר נדבקתי בחיידק האומנות, נתקלתי בפרסום בעיתון בו היה כתוב שמחפשים סוכני מכירות לתחום התרבות. נכון שסוכנת מכירות היא עדיין לא מפיקה, אך עבורי זו הייתה דריסת הרגל הראשונה בתחום בו טוויתי לעצמי רשת נטוורקינג ענפה שסייעה לי מאוד אחר כך הן עם קשרים ברומניה והן מעבר לים.

מתוך כל האנשים שעבדו באותה החברה, אני מהבודדות שקיבלה קביעות לתקופה מסוימת ולאחר כשלוש שנים, פנו אליי מחברת פרסום אחרת שעמדה בפני צמיחה והתרחבות לעבור אליהם. עבדתי איתם שנה שלמה ותרמתי את חלקי. אז הרגשתי שמיציתי את חלקי בעולם הזה של הפרסום ושכדאי שאפרוס כנפיים הלאה. עם הודעתי שאני עוזבת ובהתייחס לעובדה שידעו שאני עושה זאת לא בגלל שמצאתי חלופה, אלא, מבחירה, הציעו לי ספקי הוידאו של חב' הפרסום (שהתבררה כחברת הפקה קטנה) לעבוד איתם וכך הגעתי לחברת ההפקות DOMINO FILM – שם נשארתי 11 שנים במהלכם הפקתי גם פרסומות וגם סרטים. הסרט הראשון עליו עבדתי, היה סרט הונגרי של פיטר גוטאר שנקרא: "המחלקה", הסרט הרומני הראשון שהפקתי היה: "טנגו אספלט" של נאה קרמפיל, אח"כ הגיעו "פילנטרופיקה" ואחרים. היה לי הכבוד והאפשרות במהלך התקופה הזו לעבוד עם בכירי הקולנוע הרומני, כמו: אובידיו בוספאש, מירצ'ה ורויו, קוסטיקה קלבה ועוד.
אז הגיע לחיי מי שמבחינתי אני מכנה כ"מלאך" שלי ושמו: אבי קרפיק.
הוא מפיק ישראלי עימו עבדתי בעבר ושיום אחד החליט להזמין אותי לארוחת צהריים. לא הבנתי מדוע אך במהלך הפגישה הציע לי, למעשה, לפתוח את חברת ההפקות שלי ושהוא יהיה שותף בה. הוא מצא לנכון שזוהי השקעה שווה ושאני מתאימה לכך וכך יצאנו לדרך והצלחנו מאוד."

מה מעניין אותך בבואך לבחור סרט אותו תפיקי?
"לפי המספר. לטעמי, סיפורים הם מדהימים או בנאליים בהתאם לאיך שהם מסופרים.
גם סיפור מעולה עם פוטנציאל אדיר שמסופר לא טוב או לא נכון, אינו שווה את ההשקעה ההתחלתית. אם כן, איך שלא נסתכל על זה, אלו האנשים, בני האדם שמספרים.
את הקריטריון הזה למדתי והפנמתי עם השנים לאחר התנסויות שונות – והבנתי שהוא חשוב ביותר. אני מרגישה שאני לומדת מכל מפגש ומכל התנסות חדשה, וההתלהבות הזו היא מה שמחזיק אותי בתחום הזה יותר מכל. הבנתי כבר שלהתעשר מקולנוע זהו חלום."

מה עניין אותך דווקא בסרט AFERIM?
"הסוגיה של הסרט והאנשים באזור בו הוא מתרחש ברומניה העסיקו אותי כבר מזמן, ותמיד הנטייה שלי הייתה לערוך איזו השוואה בין הטרגדיה שעברה הקהילה המקומית בסרט לבין הטרגדיה של העם היהודי. מה שנוכחתי להבין הוא שבזכות העובדה כי הקהילה היהודית הייתה הרבה יותר מחונכת, יותר פתוחה לתקשורת בנושאי תרבות, מורשת, הסטוריה ויודעת להתנהל גם מהפנים אל החוץ, יצא שידעו עליה הרבה יותר ושמעו עליה בכל מקום על פני קהילות אחרות שלא היו להן הכלים והנתונים הללו.
כמו כן, ככל שינסה מיעוט להשתלב בתוך החברה הגדולה, אם הוא לא יקבל יד מושטת מהצד השני, לעולם ההתייחסות אליו תהיה בהתאמה.
על כן, אני בדעה שזוהי דווקא חובתה של החברה הגדולה המהווה את הרוב להכיר את המיעוט, להבין את שורשיו ומניעיו להתנגד או להסכים להתנהלות הרוב וכך דרך סרט, ניתנת לנו האפשרות להציג את פני הדברים."

כיום כאשר גל 'הקולנוע הרומני החדש' מרגיש צורך להוקיע מקרבו את המציאות הנוכחית והקומוניסטית, מה פתאום לבוא ולעשות סרט הסטורי?
"נכון שזהו סרט הסטורי מבחינת התקופה בה הוא מתרחש, אך ההסטוריות שלו היא רק למראית עין משום שהוא מאוד אקטואלי. זהו סרט שרק ממחיש כיצד התנהגות של קהילה וגם של חברה מועברת מדור לדור, מושרשת עמוק מאוד גם אם במהלך מאה שנה או מאות בשנים. סרט זו היא הוכחה שההסטוריה רק חוזרת על עצמה ושאנו חוזרים לעשות את אותן הטעויות שוב ושוב, שאיננו למדים ושאין לנו, למעשה, את הכוח או הסבלנות להפוך ליותר סובלניים.
עבורי יש כאן עוד היבט חשוב: הנטייה הרווחת היא לחשוב שכל מה שרע הגיע או מקורו בקומוניזם. איני קומוניסטית ולא הייתי רוצה לחזור לתקופה הזו אך אם נסתכל באמת קצת אחורה, נבין כי הבעיות שלנו – או לפחות חלקן – מגיעות ממקום הרבה יותר עתיק וקודם. נכון שלרומניה הייתה תקופת פריחה מראשית המאה הקודמת ועד למלחמת העולם השנייה, אך המציאות שהייתה מנת חלקנו לפני כן הייתה בה הרבה חשיכה וכיעור חברתי.

אם אנו נעמיד בפרונט תמיד רק את מה שהיה או עכשיו טוב, אנו למעשה מטאטים מתחת לשטיח את האמת, את אותן תופעות שעלינו להוקיע מקרבנו. ואם אשקר לעצמי, זה אומר שאשקר גם לילדיי, לדור העתיד, ואת זה איני רוצה לעשות. כל פצע שמשאירים בו את הזיהום, את הדלקת ולא מטפלים בו, אלא, מכסים ישאיר עקבותיו ויזהם מבפנים. ברגע שטיפלנו, נכון שתישאר בתחילה צלקת אך הוא ירפא ויבריא.
בהיבט זה, כבר התמודדנו עם טענות ש"הנה שוב מראים דווקא את הכיעור והרע", אך זהו חלק מהאמת ואנו – כחברה וגם כצופים – לגלות בגרות ולהסתכל לאמת בעיניים גם כאשר היא אינה מחמיאה."

בשביל צופים – לפחות חברי הקהילה הרומנית בארץ – שכל כך מתגעגעים ל'רומניה היפה', אותה "רומניה של פעם", לחזות שוב במציאות שכזו זהו דבר קשה...
"אני מבינה, אך הוא בלתי נמנע. ויחד עם זאת, יש בסרט זה מספר היבטים ראויים להערכה חיובית ברמה הנראית על פני השטח כמו הנופים שהם מדהימים, התלבושות המרשימות והמילים, השפה שהיא רהוטה (שהרי היום ברומניה מתוך כל חמש מילים שתיים הן באנגלית או סלנג) והיה אפילו מבקר אנגלי שכינה אותה "שייקספירית של רומניה" ואיזו מחמאה גדולה יותר מזו אפשר לקבל?!"

האם עניין האותנטיות הוא חלק מההחלטה לצלם בשחור-לבן?
"כן. והיו כאן שני שיקולים: האחד הוא טכני והשני הוא אומנותי משום שזוהי בנייה של מציאות נושנה ולא שחזור שלה."

מה היה האתגר הגדול ביותר מבחינתך כמפיקה בעשיית הסרט?
"וואווו... את מה אשים קודם? את הלוגיסטיקה בראש ובראשונה (לסדר יחד לצילום ביום אחד 400 בעלי חיים, 250 ניצבים בתלבושות תקופתיות וכו') או השגת התקציב להפקה הנדרש להפקה בסדר גודל שכזו או מזג האוויר בזמן הצילומים – עת התמודדנו עם מזג גשמים רבים... המזל הוא העבודה המשותפת עם בימאי הסרט, ראדו ג'ודה – אותו אני מכירה ועובדת כבר 10 שנים שהוא אדם מאוד פרקטי: הוא מצלם מהר, יודע מה הוא רוצה ואיך. וזהו יתרון אדיר. בכלל כל הצוות של הסרט זהו צוות שעבד כבר יחדיו בעבר וההיכרות עשתה את שלה גם כן."

האם היית מגדירה עצמך כפמיניסטית? אם כן, כיצד בא העניין לידי ביטוי?
"לא. אני מחשיבה עצמי בן אדם. כמובן שאני בעד חופש ההזדמנויות והזכויות, ומאוד מאושרת מכך שסוף, סוף לאחר שנים רבות אני לא רק "אשתו של מר סולומון", אלא עומדת בזכות עצמי ואף שמעתי מישהו שואל את בעלי: "האם אתה מקושר למפיקה סולומון?!" – מה ששימח אותי מאוד, אך אני חושבת שכל הקטע הזה של פמיניזם מציד דווקא גדרות ומחסומים, לפעמים".

מה מצב הנשים בתוך תעשיית הקולנוע הרומנית כיום? היכן והאם מתברגות הכי טוב?
"עד לפני מס' שנים מועטות, מעט נשים השתלבו בתוך תעשיית הקולנוע שלנו אך מהרגע שנכנסו, הן כבשו בסערה את הענף ומחזיקות תחת ידיהן צוותים שלמים המורכבים בעיקר מגברים וזהו תענוג. האמת היא שממש בימים אלו, לחברת ההפקות שלי יש שני סרטים עלילתיים העומדים להצטלם כשבראשם בימאיות וגם סרט דוקומנטרי אותו מביימת בימאית."

לסיכום, סיכמה עדה כי היא מרגישה כי העבודה על ההפקה הזו הייתה לה לזכות גדולה שהיא לא יודעת אם תצליח לחזור על אחת דומה אי פעם וכי אין ספק בליבה כי הפרויקט הגדול הבא אותו היא מפיקה ומתייחס לדמות יהודית מפורסמת שחיה ופעלה בשנות ה – 30 של המאה הקודמת, תעניין את הקהל בארץ.

(* קרדיט תמונות: גלית רוזן - יח"צ פסטיבל)