"בדרך לבמה" של בית צבי - רוצו עם הילדים... כדאי !

הכל קורה מהר היום. הילדים שלנו מהירים. הקצב השתנה.
זה עובד מדהים כשמדובר על השליטה שהם רוכשים בגיל אפס על המחשב, על התפיסה המהירה שלהם בכל ענין, זה עובד טוב פחות כשמדובר על התכנים שהם קולטים ועל היכולת שלהם לבנות איזשהו עץ מידע שבו המידע שהם סופגים מבוסס על הבנה ולא רק על חיקוי.

ילדות בגיל עשר כבר מטורפות על ילדון ג'סטין ביבר והבן שלי בגיל שש כבר יודע את הפסטיגל בעל פה.
זה קצת תמוה בהתחשב בעובדה שלא היינו בפסטיגל, שאנחנו לא מחוברים לכבלים או ללווין, ושאנחנו מנסים לברור תכנים לצפייה שהם איכותיים, וקצת יותר, סילחו לי על המילה, ילדותיים.

לכן, לא היתה שמחה ממני לבוא לראות את "בדרך לבמה" עם בני.
הצגה לילדים (אני ראיתי את הגרסה לצעירים המיועדת לגילאים 5-10) הפותחת בפניהם את החדרים האחוריים של התאטרון, ואת התהליך שעוברת הצגה עד שהיא עולה לבמה.

עברנו - בקבוצות קטנות - דרך עבודת הבמאי, שיעור דיקציה, תאורה וסאונד, מחסן התלבושות, חדר האיפור, חדר האביזרים והתוודענו אל מנהל ההצגה, והשאיפות הכמוסות בכל עוזרת הפקה.
בכל חלק כזה קיבלו הילדים הסבר קצר , הדגמה קצרה, וההורים קיבלו קצת חוש הומור חבוי בין השורות...

אפשר אולי היה, וזה לא בטוח יכול להדחס בזמן הצגה סביר, לתת לילדים גם התנסות קלה פה ושם או נגיעה, ולא להשאירם רק צופים...

שחקני שנה ג של בית צבי עושים שם עבודה מצוינת, ובעיקר חיים יוגב, כמנהל ההצגה.
המעבר בין החדרים השונים יוצרים קצת בלגן בדרכים, אבל רוב הקהל הצעיר נשאר בפוקוס.

חלק מהמתחמים בבית צבי מזכירים קצת איזור תעשייה, כדוגמת מחסן התלבושות, אבל הצעירים לא נרתעו ובכל מתחם קיבל אותנו שחקן, (סימי מחט במחסן התלבושות, מר כספי מנהל ההצגה, מתי דרמטי הבמאי וכו').

דווקא העליה לבמה פוספסה לגמרי וחבל. נכנסו לבמה מחדר האיפור שנמצא מאחורי הקלעים, ולפתע מצאנו עצמנו על הבמה ללא שחקן מלווה וללא התייחסות למעמד.

במהלך ההצגה אוזכרו ההתרגשות והמתח של כל שחקן, וכאן היה צריך להוציאו אל הפועל - את הרגע המופלא הזה, שהוא גם מפחיד מעין כמוהו ובו יש גם מסר עצום לילדים, שניתן למצוא העצמה גם ברגעים המפחידים ביותר.

בסה"כ, הילדים היו מרותקים רוב הזמן והפורמט השונה הזה מרתק, מענין ומומלץ מאוד. רוצו !