"הלקחנים" הם אנשים לכל דבר, רק מה, הם קטן-קטן-נים, ממש בגודל האצבע שלנו.
הלקחנים יודעים שאסור להם להתגלות בפני בני האדם אשר מתחת לבתיהם הם גרים כי אז יאלצו לנוס ולמצוא בית אחר.
הוריה של אריאטי הקטנטנה לימדו אותה את עובדות החיים שלהם היטב ולמרות זאת, היא כל כך סקרנית לגבי הילד שהגיע לבית, שהיא מנסה ליצור איתו קשר, למרות שאף פעם לא ראה אותה.
אריאטי סומכת על האינטואיציה שלה, וסומכת על הילד כי לא יפגע בה, והיא מתגלה מולו.
הילד, מסתבר, עומד לעבור ניתוח לב ונשלח לבית דודתו על מנת שליבו "ינוח" לקראת הניתוח.
אימו לא בסביבה, וכדרכם של הסרטים היפנים, הם אינם חוסכים בדברי ביקורת : בשבתם ליד שולחן האוכל שואלת הדודה את מנהלת משק הבית שלה מדוע הייתה צריכה אימו לנסוע לחול דווקא כשילדה זקוק לה ?!
השיחה נערכת בנוכחות הילד, וכמובן בנוכחות ילדינו באולם. הילד לא מביע רגשות (כאלה או אחרים) לגבי אימו, ואינו מגיב לשיחה הקשה. רגשותיו מתגלים דווקא כלפי אריאטי הקטנטנה - אותה הוא משתף ברגשותיו לקראת הניתוח.
אריאטי מצידה, מתלווה לאבא שלה למסע לקיחת החפצים הראשון שלה ברחבי הבית הגדול.
שימו לב, ה"לקחנים" לוקחים רק מה שהם צריכים. איזה מסר מקסים !
אבא של אריאטי שלוו ושקול (וגם חתיך), הוא הדמות אחריה נוהה אריאטי.
אמה, לעומת זאת מעוצבת כגרועות בנשים - נוירוטית, מתמוטטת ומתעלפת מכל עניין (וגם מכוערת).... ממש קלישאה לא מוצלחת.
מערכות היחסים בסרט נשזרות בסבלנות וביופי רב על ידי מחוות קטנות ומסרים מעודנים, והילדים נשאבים בקלות לתוך הסרט ולומדים גם הם לתת אמון בבן אדם (גם אם הוא גדול) הראוי לכך.
סרט ילדים קסום מסטודיו ג'יבלי, בית היוצר של גדול האנימטורים, זוכה האוסקר היאו מיאזאקי שהביא לנו כבר להיטים כמו: ׳הטירה הנעה׳, ׳פוניו׳, ׳המסע המופלא׳, "השכן הקסום שלי טוטורו".