פסטיבל חיפה – יצירה דוקומנטרית : ראיון עם מיכל גולדמן

אחת מהאורחות המכובדות של פסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה השנה היא יוצרת דוקומנטרית יהודיה בשם מיכל גולדמן, שהגיעה עם יבול של שלושה סרטים.



היא אומנם לא נולדה בישראל אך להורים יהודים ממוצא מזרח אירופאי שהשם מיכל קסם להם במה היהודית. היא החלה את דרכה בקולנוע הדוקמנטרי בדרך מקרה כמי שחיפשה דרך להתפרנס. זאת, לאחר שעזבה את עולם המחול המודרני. היא גילתה שלהתעשר היא לא תתעשר מעשיית סרטים אך חיידק הקולנוע והיצירה נתפס בה מאז בצורה בלתי פוסקת.

הסרטים הדוקומנטרים של גולדמן מביטים בדרך בה מגדירים ומבטאים אנשים את הנושאים הבוערים של התקופה בה הם חיים את חייהם.
היא מפיקה, מביימת, כותבת ועורכת את סרטיה.

יצירותיה של גולדמן זיכו אותה בפרסים רבים כולל מועמדות לפרס האוסקר ופרס הסרט התיעודי בקטגוריית ההסטוריה/ביוגרפיה בפסטיבל הסרטים של שיקאגו.


מה פשר המעברים של המקומות בהם חיית : בוסטון, ניו יורק, לוס אנג'לס, סן פרנצ'יסקו, קהיר ?
"המעברים תמיד היו מונעים מאהבות שהיו לי. .. לנשים. מדהים מה כוחן של רגשות יכולים לעשות ולהניע. בסופו של דבר, יצאו לי תמיד גם יצירות מעניינות ונחשפתי לסיפורים מרתקים."

מהו ה – Filmakers Clooborative ?
"בעודי מפיקה ומרימה הפקות דוקומנטריות, חשתי בצורך גובר לאגד את היוצרים בתחום כך שנוכל להשיג יותר הכרה והקלה במהלך עבודתנו. כך קם לו האיגוד המקצועי שלנו."

מדוע הקמת את פסטיבל הקולנוע היהודי בבוסטון ?
"הקמנו אותו מתוך מטרה להביא לקהל הרב היהודי והישראלי חשיפה לסרטים של הקהילה וסרטים ישראליים חדשים, והפסטיבל זוכה להצלחה אדירה, אגב פועל בשיתוף פעולה עם פסטיבל הסרטים של חיפה מזה שנים רבות".

מה את יודעת על קולנוע ישראלי?
"אני מכירה את מה שמגיע אלינו. אהבתי מאוד את "אור" עם רונית אלקבץ,

שלושת סרטיה שהגיעו לפסטיבל –

* להרגיש בבית באוטופיה
בית משלך - היא תמצית החלום האמריקאי. בסרט זה החולמים הם מהגרים, פועלים וקומוניסטים.
באמצע שנות ה-20 אלפי מהגרים יהודים שעבדו בתעשיית הביגוד הצליחו לחלץ את עצמם משכונות העוני והגטאות. הם קבצו יחד את כל המשאבים שלהם ובנו ארבעה בנייני דירות קואופרטיביים ברובע הברונקס והאמינו שרכישת דירה משלהם, תביא אותם צעד אחד קרוב יותר לשליטה בגורלם. חברי הקבוצה החלו את דרכם כמובלעת יהודית, חילונית, מזרח אירופאית ממעמד הפועלים, והפכו לחלק מתנועה בין-לאומית רבת עוצמה. בשנות ה-30 הם בקשו לבטא את האמונה שלהם בשוויון גזעי ולהביא לאינטגרציה גזעית של הקואופרטיב, אבל התוצאות היו לא צפויות.
"להרגיש בבית באוטופיה" מתמקד בקולוניה הקואופרטיבית של איגוד העובדים - תאגיד שרוב דייריו היו קומוניסטים או תומכים של התנועה הקומוניסטית.
הסרט מספר סיפור אפי על מאבק לשוויון וצדק שחבק שני דורות, ומתמקד בעלייתה ונפילתה של קהילה אחת משנות ה-20 ועד שנות ה-50. הוא מתאר את הרעיונות והאמונות שלכדו את הקבוצה ובסופו של דבר קרעו אותה לגזרים, ומתעד חיים שאופיינו באומץ לב וחצו גבולות של גזע, אומה, שפה, מוסכמות ולפעמים אפילו הגיון בריא. התוצאה היא דיוקן של ערכים יהודים חילוניים, אינטגרציה של יהודים ושחורים, קומוניסטים ומהגרים, שלקחו את גורלם בידיים ונלחמו למען עתיד טוב יותר.

* לילה קצבי בגן עדן
סרט שנעשה באמצע שנות ה-80, והיה לסרט הראשון שתיעד את תחיית מוסיקת הכלייזמר האמריקאית.
מוסיקת כלייזמר סוחפת ומלאת נשמה הייתה חלק מן החגיגות של החיים היהודים במזרח אירופה במשך כמעט אלף שנה. בראשית המאה ה-20 היא החלה לשגשג גם באמריקה. אך עד מהרה הפן הייחודי הזה של תרבות האידיש נטמע בחברה האמריקאית, התמסחר, ועם השנים גם הלך ודעך. השינוי הגיע כאשר קבוצה של מוסיקאים צעירים חפשה דרך ביטוי ייחודית על רקע הסצנה המוסיקלית המגוונת והתחרותית של אמריקה. הם בקשו לבטא את יהדותם באופן רענן יותר, בלי להזדקק לקלישאות נוסח "הבה נגילה" ו"כנר על הגג".
הסרט עוקב אחרי שתי להקות שפועלות בסצנת המוסיקה העכשווית, קאפלי והכלייזמר קונסרבטורי באנד. הלהקות מנווטות את דרכן, כל אחת בסגנונה שלה, דרך חזרות, שיעורי אידיש, מפגשים עם מוסיקאי עבר, חתונה יהודית, מחנה קיץ שמקבץ אמריקאים שמתגעגעים לעולם של פעם, ואפילו תכנית הרדיו האמריקאית האגדית, "המדריך לחיים בכפר".
מאז נעשה הסרט הלך לעולמו הדור הוותיק של המוסיקאים, והמוסיקאים הצעירים כבר הפכו לעמודי התווך של התנועה המוסיקלית, תנועה שהסרט עצמו עזר לקדם. השאלה הנשאלת היא מה הופך את המוסיקה הזו לכה מפתה עבור אמריקאים-יהודים צעירים?

* אום כולתום – הקול של מצרים
בסרט מספרת הזמרת :"אבי לא היה שקט. היה לו קשה להתמודד עם המחשבה שהבת שלו תשיר לאנשים שהוא לא מכיר, אבל השירה שלי עזרה לפרנס את המשפחה. אז הוא הלביש אותי בבגדים של נער וכך שרתי במשך שנים. היום אני מבינה שהוא רצה לשכנע את עצמו, וגם את הקהל, שהזמר הוא נער ולא אישה צעירה".
היו לה המוסיקליות של אלה פיצג'רלד, הנוכחות הציבורית של אלינור רוזוולט והקהל של אלוויס פרסלי. שמה היה אום כולתום והיא הפכה לסמל רב עוצמה לשאיפות של מולדתה מצרים ושל העולם הערבי כולו. החיים שלה סותרים רבים מן הרעיונות שלנו לגבי נשים מוסלמיות. אום כולתום נולדה למשפחת איכרים בתחילת המאה, והפכה לאשה עשירה ורבת עוצמה, אשת סודם של נשיאים ומלכים. כאשר הלכה לעולמה בשנת 1975, ארבעה מליון איש צעדו אחרי ארונה ברחובות קהיר.
בשנת 1992 עברה הבמאית מיכל גולדמן לחיות בקהיר למשך שנה. מכל כיוון ניגן אליה קולה של אום כולתום, שנפטרה שנים קודם לכן. היא החליטה לביים סרט על הזמרת ועל מצרים, ובילתה ארבע שנים באיסוף החומרים ועוד שנה בעשיית הסרט. "אום כולתום" הוא הסרט התיעודי הארוך הראשון שנעשה על הזמרת, והגרסה הערבית שלו הוקרנה ברחבי העולם הערבי.


מהו הפרויקט הבא?
"אני עוד לא יודעת, אבל מרגישה שזה מתהווה ותסריט יגיח בקרוב."