הצגה חדשה בית ליסין: אנדה

ההצגה "אנדה" פותחת לפני הצופה צוהר לתחילת שנות ה-60. היא מתמקדת בעיקר בהכנות למשפט אייכמן, בחלק שמאחורי הקלעים. בחדרי החדרים.



לצופה שקרא היסטוריה או זוכר את התקופה, ישנו זיכרון כללי על הפושע הנאצי
אדולף אייכמן שאותר על ידי המוסד בעיר בואנוס איירס בארגנטינה, נחטף משם והועבר לישראל. ההודעה הדרמטית של ראש הממשלה על הימצאות הפושע בישראל, ההכנות למשפט, והמשפט עצמו – במהלך 1961 – היוו נושא מרכזי.

עדויות מבית המשפט נשמעו ברדיו שהיה אז אמצעי התקשורת העיקרי בכל שעות היום. והבעות הפנים החמורות של המקשיבים למקלטים אמרו את הכל.
אחד הזיכרונות המוזרים והמפלצתיים מהמשפט הייתה מראהו האפור והשכיח של הנאשם. איש נמוך ומקריח בשנות החמישים בתא הזכוכית. פקיד שכולנו פוגשים במשרדים שונים. אדם שעיקר טענתו התבססה כי "קיבל הוראות וביצע אותן".
האיש האפור הזה ארגן ביעילות רבה גירוש המוני של יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כיה עוד לפני המלחמה. ולאור יכולתו, מונה לארגן ולבצע את מערכת המשלוחים של מאות אלפים של יהודים מהמדינות הכבושות למחנות ההשמדה.

ההחלטה למצוא את אייכמן ולהעמידו למשפט הייתה החלטה מנהיגותית חשובה של ראש ממשלת ישראל. היא העלתה למודעות בארץ ובעולם את התכנון והביצוע השיטתיים של "הפיתרון הסופי של בעיית היהודים" באירופה. היא הראתה כיצד זה תוכנן, בוצע, מי שיתף פעולה ואיזה מנגנון עצום עסק בנושא הנתעב והנפשע במשך שנים ארוכות.

עבור הניצולים, היה זה אזכור רשמי כי סבלם ידוע ונקמתם נדרשת.
עבור היהודים שלא עברו את השואה, היה זה שיעור ארוך ומהדהד של מודעות לפרטי הנושא, הזדהות והבנה חדה לתפקיד של מדינת היהודים.
עבור מדינות העולם, היה זה אזכור מתמשך והפנמה כי מה שקרה נעשה בידיעתם וכי שנית אסון שכזה לא יקרה.
זה היה הקו הרשמי שהיה זכור למי שזכר או קרא היסטוריה. לכאורה, הצדק בהתגלמותו.


באה ההצגה, על רקע כל מה שנאמר, ומאזנת את התמונה. אמנם הכוונה הייתה טובה. אבל הדרך לביצוע הייתה רצופה בשחיטת פרות קדושות. בכל התחומים. ברובד העיקרי, ההתמקדות היא באיסוף העדויות של הניצולים למשפט וביתר פירוט בדוקטרינציה הלוחצת של המדינה כיצד לנתב את העדויות.
למי מותר להעיד. ולמי אסור, ומאיזו סיבה. מי עלול, לפי עברו, להעביר את העדות למקום אסור, לדעת הצד הפוליטי, ועל כן עדותו המפורטת – פסולה. אילו עקרונות משפטיים מותר לכופף ולשבור על מנת להשיג את המטרה הפוליטית. האם מטרה פוליטית רצויה מתירה לצד המשפטי לפברק עדויות ? באילו שיטות מותר למנגנון הפוליטי להשתמש על מנת לגרום לאנשים לבצע את רצונו? כיצד נהגו האנשים להצדיק את הלחץ שנכפה בנוכחותם. מה נותר למעשה מהמונחים: זכויות הפרט והמיעוט, חופש הדיבור. דומה שחוסר האמון הגורף כלפי השלטון – נולד כאן.

וישנו גם הרובד הנסתר שמדי פעם פורץ החוצה. השלטון מול הפרט. ילידי הארץ מול אלה שנולדו בארצות שספגו את אירועי השואה, פירוק המשפחות. הניצולים חשים עצמם אשמים. בגלל שניצלו. משום שלא מתו. הם זרים בארצם שלהם, עם הזיכרונות שלהם, המועקות, הסיוטים, המפגעים הרגשיים והגופניים.
הם משתדלים ללכת על קצות האצבעות, סמוך לקיר, בצללים. לא למשוך את תשומת ליבם של אדוני הארץ. להסתיר את נכותם.

אחת הדמויות בהצגה מספרת כי הייתה בטוחה שעין גדולה משגיחה עליה מלמעלה. אפילו יודעת לקרוא מחשבות.


נשמע לכם מוגזם? אינכם מאמינים? לכו להצגה וראו את הפירוט המעשי.

הצגת הדברים בוטה ונועזת. הדיאלוגים שזורים בקטעי הומור שכולו נובע מציניות וצביעות מופגנת. המשחק מרשים בדרך כלל. יורם חטב מציג את שליח השלטון, האיש הרע היודע את הכל, באופן אמין וקר. עד כדי כך שלעיתים בא לחלק מהצופים להטיח בו משהו. נסו להטיח בו משפט חריף ומיד יפתח את תיקו השחור ויוציא משם הוכחה מתועדת ומצולמת על חולשה שלכם. התיק השחור בהצגה נהפך לאביזר בעל משמעות. מיכה סלקטר מציג היטב את נוחי, האידיאליסט הנשחק. מעין מהדורת נעורים לשניאור, הדמות אותה מגלם אילן דר. נוחי נראה נמרץ, זקוף, צועק, מאיים. ושניאור – כבר כפוף, איטי, שפוף, הסתגל. הדמות של אנדה, המגולמת ע"י קרן צור, היא דמות שמבוססת על עבר ורגש אבל בהצגה שצפיתי בה היא לא ריגשה אותי מספיק. אפשר היה יותר. התפאורה מינימליסטית ותכליתית.
הערה טכנית: ישנם מספר משפטים בטקסט שלא יתכן שהיו קיימים
בשנת 1961 בשיחות חולין: "המיטב של מוצרט" "יש בפנים פתק החלפה", "נקרופיליה" במקום מודעות אבל בעיתון", ו- "תפנים את זה".
עיקר ההצגה הוא במסר ההיסטורי ובמימד הביקורתי. את המסקנות יכול כל צופה להעביר ללא קושי לימינו אנו.

מומלץ לראות !