'בצק אלים' על הקשר ההרסני בין נשים לאוכל וייצוגיו בקולנוע

המזון והגוף הפכו לזירה שבה מותר לנשים להביע את עצמן, לשפה שבאמצעותה הן מתקשרות: כדי להתמודד עם עובדות ורגשות קשים לעיכול – אנו אוכלות אותם. מבקשות נחמה ומזור לפגיעה באמצעות אכילה או הימנעות מאכילה, וצוברות הערכה עצמית באמצעות מה שאנחנו מכניסות לגופנו או מונעות ממנו (סוזי אורבך).



מתאבן
האוכל נושא מטען עצום בתרבות העוסקת באובססיביות במידותיו ובצורתו של הגוף הנשי. מחד, תפקידה המסורתי של אישה הוא הזנה, החל בהנקה וכלה במקומה במטבח: בישול, הגשה, פינוי, הדחה. האהבה האולטימטיבית של האם מתבטאת באוכל, ובטרם תגשים את ייעודה כאם תפלס האישה נתיב ללבו של הגבר "דרך הקיבה".

מאידך, ד"ר סוזי אורבך כותבת בספרה החשוב "שומן הוא עניין פמיניסטי":
אסתטיקת הרזון האכזרית החולשת ב-40 השנים האחרונות, דוחקת את הנשים למצב בלתי אפשרי, שבו עליהן לרסן את תאבונן ואת צריכת המזון שלהן, ועליהן לעשות זאת בעודן מאכילות אחרים ומבטאות את אהבתן ודאגתן להם באמצעות המזון שהן מכינות ומגישות. המזון והאכילה משדרים לנשים מסר סותר ורב עצמה: הם בריאים בכל הנוגע לזולת, ומזיקים לאישה עצמה; מלאי אהבה, הענקה ופינוק לאחרים, אך אינם מגיעים לה.

בהדרגה הפך האוכל למוקד בחיינו, דרכו נוכל להביע שליטה עצמית, להגיע להישגים או להיכשל. בד בבד, הגוף הנשי נמכר, נסחר ומיוצג כאכיל. ב"תפוזינה", הפרסומת שהזעיקה את הקהל הישראלי בשנת 1994, נראתה דוגמנית כתומת שיער מתרוצצת ברחובות במכנסונים קצרצרים והדוקים בעקבות משקה תפוזים ואחריה שועטת עדת גברים. היום, כשמסעדות סושי יוקרתיות מגישות רולים על גבה של אישה עירומה השוכבת על שולחן, הפרסומת ההיא כבר נראית תמימה. תכניות הריאליטי שהפכו ללהיט במחוזותינו שינו את אופי ייצוג היחסים בין האישה לגוף. אם אפשר לומר שטרום עידן הריאליטי, הצופים חזו רק בתוצאה הסופית: גוף הדוגמנית האנורקטי, היום התרבות וסוכניה יוצאים בריש גלי לחשוף, לשמר ולטפח את מנגנוני הדיכוי: אורנה דץ מעודדת (באמרות שפר מבעיתות: "אם תהיי רזה ויפה תהיי מאושרת" או "כל הסבל הזה ישתלם לך") נשים להרעבה עצמית וניתוחי שאיבת שומן בסדרה "הברבור". ואנו שותפים במסעם המיוסר של חבורת "גדולים" אל האופק הדק והנכסף בסדרה "לרדת בגדול".

מודל היופי הנשי לא היה שדוף מאז ומעולם. אפנת הרזון החלה להתבסס באמצע שנות השבעים, ומאז מידותיהן וגילן של דוגמניות המייצגות את הגוף האידאלי רק יורדים. מעניין לחשוב על ההקשר ההיסטורי בנוגע לתמורות שחלו במערכת הייצוגים של גוף האישה. השינוי החל בהדרגה, בד בבד עם עליית הפמיניזם, כתנועת נגד מתוחכמת הבולמת את שחרורן המלא של נשים. הן אמנם יכולות עתה לצאת ממתחם הבית ולהשתלב במעגלי העבודה, היצירה, השלטון וכו', אך לעולם תהיינה כלואות בגופן. ככל שיותר דלתות נפתחות לנשים, כך גובר המישטור של הגוף הנשי.

עיקרית
מכיוון שאוכל מעסיק נשים באופן כפייתי, נדמה שישנם סרטים רבים בנושא ועלינו (צוות הפסטיבל) רק לשלוח יד וללקט אותם. אך בפגישותינו החודשיות, בעודנו לועסות בחדווה מפרום וקוסקוס ממטבחה המצוין של פרידה (03-6201471) תוך כדי החלפות עדכונים ואינפורמציה, נוכחנו לדעת שנשים מתקשות לחשוף את יחסיהן האינטימיים, האכזריים עם אוכל, לא כל שכן לעשות עליהם סרטים.

בסופו של דבר הצלחנו לגבש אסופה מגוונת (קולנוע עלילתי, תיעודי, ניסיוני, קצר, ארוך, אנימציה, זר ומקומי) המנסה להקיף את מורכבותו של הקשר בין אוכל לנשים.
הפסטיבל הקודם נפתח בסרט מלצרית (ארה"ב 2006), שבו אדריאן שלי מתארת בהומור ובאירוניה חיים של מלצרית בדיינר אמריקאי טיפוסי. בין שירות לקוחות לשירות בעלה, החירות מתאפשרת רק בזמן אפיית עוגות פאי, שאז היא יכולה לשקוע בעולם חושני של פנטזיות תשוקה ונקמה.

פאי מלבב נוסף מככב בסרט הקצר פאי תפוחים (צרפת 2003), המתייחס בחכמה אל חטא גן העדן, שהסב נזק לא קטן לדימוי של נשים. בסרט, החשק הנשי אינו פשע, אין צורך להסתיר אותו, אלא לחגוג ולהתענג עליו. באמצעות פאי הפרי האסור האישה חולמת לפתות את האיש.

גם אלהם רוקני קושרת בין תשוקה לאוכל ובדומה לפאי תפוחים סרטה סירינקס (ישראל 2007) מתכתב עם מיתוס דתי. בסרט רוקני מתארת את סצנת הסעודה האחרונה בהקשרים של כוח ומיניות. האישה (ישו) מנסה להפוך את משחק התפקידים המסורתי, לשלוט מינית, לאכול ולא להיאכל. לאחר שהיא מגלחת את שֵער ראשם, אקט המזכיר את גילוח מחלפותיו של שמשון, בריטואל איטי ומהפנט האישה מובילה שבעה גברים חסונים לסעודת תשוקה. היא מלבישה, מאכילה ומשקה ובתמורה נוגעת ומנשקת. אך ההיפוך אינו מצליח, תסכול ותוגה מאפיינים את סופו של הסרט. סירינקס היא נימפה מהמיתולוגיה היוונית שנרדפה על ידי אל הרועים פאן, וכדי להימלט מהאונס הצפוי לה היא עברה מטמורפוזה והפכה לקנה (פאן חתך את הקנה לחלקים באורכים שונים ויצר מהם את מה שמכונה חליל פאן).

כלומר, הגיבורה הסמויה שאיבדה את צלמה כתוצאה מפוטנציאל של אונס, מרחפת כצל של גיבורת הסרט הגלויה, העצמתית, החושקת. סירינקס הוא גם מונח רפואי לחלל מלא נוזל בחוט השדרה שלעתים נוצר מתהליך גידולי ממאיר.

ייתכן שהבמאית, הנתונה בכיסא גלגלים, יצרה גיבורה אומניפוטנטית פנטסטית המנוגדת ליכולותיה "הנשיות תרבותית" והאישיות. המיתוס הנוצרי מעובד גם בסרטי הקצר הסעודה האחרונה של נ' בראון (ישראל 2004), שבו אישה צעירה מתאבדת ומשאירה צוואה מוקלטת המורה ל-12 יקיריה לאכול אותה. האב תופס את מקומה של הבת הנעדרת ויושב במרכז השולחן, בכיסאו של ישו, וסביבו רכונות נשות המשפחה בתנוחות המפורסמות מציורו של דה-וינצ'י. אכילת בשרו של המושיע ושתיית דמו הופכים בסרט לקונקרטיים. בניצוחו של האב המשפחה סועדת אישה מבותרת, שככל הנראה הדפה אלימות שהופנתה כלפיה (ניחוח הנרמז בעלילה) בכוח היחיד שהיה בידה – הכאבה עצמית, שתוצאתה היא קניבליזם פסיבי אגרסיבי.

אורית זמיר מתארת התפתחות של אנורקסיה כהענשה ופגיעה עצמית בסרט עד 800 קלוריות (ישראל 2001), שבו התמודדות עם נטייה מינית חריגה וחוסר יכולתה של הגיבורה להדחיק אהבה אסורה, מובילים אותה להקצנת השליטה בגוף. בפרלינים (ישראל 2007) נערה בת 13 מגלה שאִמה הדקיקה והמושלמת מסתירה את סוד הבולימיה, המאפשר לה לצלוח את תביעותיה החמורות של החברה מנשים. הקשר המשולש: אימהות-בנות-אוכל חוזר על עצמו בסרטים רבים של נשים בכלל, ובתכנית שקיבצנו בפרט. במשעולים (ישראל 2007), סרטה הקצר של הגר בן אשר שהוקרן בפסטיבל שעבר, הגיבורה משוטטת במושב פסטורלי, ערב שבועות, ומחלקת עוגות מתוקות שאפתה אמה. האם אינה נראית בסרט, דלת הבית פתוחה לרווחה, הבת נכנסת בידיים ריקות ויוצאת עמוסה.

היעדרותה של האם נוכחת בעצמה ומחדדת את בדידותה של הבת, המחפשת חום בזרועותיהם של גברי המושב. בשנות רעב (גרמניה 1979), יצירת המופת האוטוביוגרפית של יוטה ברוקנר, המרחק הבלתי נמנע מהאם פוצע את הבת המטביעה את יגונה באוכל אך אינה יכולה להכילו. בסרט, הרעב הקונקרטי והמטפורי מתייחס לטראומה של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה.

בסרטה התיעודי הבטן הרכה שלי (ישראל 2008) מגוללת אליען לזובסקי את התמודדותה עם הפרעות אנורקסיה ובולימיה, משוחחת עם נשים על יחסיהן הכפייתיים עם אוכל, וחושפת את מסירת התסביך מאמהות לבנותיהן. באנימציה המקסימה השד (ישראל 2004) טל ברלי עוסקת בהקרבה האמהית: באישון ליל מגלה אמא ששד אחד נעלם, היא מחפשת בבהלה ולבסוף מוצאת אותו בפיו הנמרץ של תינוקה. האם רוצה להשיב את האבדה, אבל התינוק רעב ותובעני, לבה נכמר והשד נשאר אצלו.

בסרט ביכוריה האם ירד שלג בחג המולד (צרפת 1996), שהוקרן בפסטיבל לפני שנתיים, סנדרין וסה מתארת חיים של אם צעירה המתגוררת עם שבעת ילדיה בחווה מוזנחת ופרוצה בדרום צרפת, ותלויה ברצונו הטוב של בעלה הרודן, שאותו אינה יכולה לעזוב כדי שילדיה לא ירעבו. ביום האם (זימבבואה 2005), מיוזיקל סאטירי המבוסס על סיפור אפריקאי עתיק, משפחה גוועת ברעב, והאם המלקטת עבור ילדיה שאריות מונעת מאביהם לאכול את מזונם. האב מתנקם, מבשל אותה, ועורך סעודה משותפת לו ולילדיו. גם קולות החול (בלגיה 2006), המתרחש באפריקה, עוקב אחר קורותיה של משפחה אחת מני רבות הסובלת מרעב ומאלימות קיצונית. ההורים מחליטים להימלט עם ילדיהם מן הכפר ולחפש מים ומזון, אך בדרך הרוויה סכנות האם מוצאת את מותה.

בשרשרת המזון (ישראל 2004) אריאלה אזולאי מתעדת את מדיניות סף הקטסטרופה שמנהלת ישראל בשטחים, מדיניות שעיקָרה הגבלת הפלסטינים לקיום מינימלי ביותר, על סף רעב, בד בבד עם מניעת היווצרותו של רעב ספקטקולרי שיגרום למדינה נזק הסברתי. לאכול נקניקייה (ניו זילנד 2004) מספר על סו ג'ונג ובעלה, החיים בניו זילנד אך מנסים לשמור על הגחלת הקוריאנית ולהימנע ממעורבות בחברה החדשה. לפיכך סו ג'ונג מבשלת לבעלה מדי יום אוכל מסורתי. כאשר שכנה מציעה לה להצטרף לשחייה בברֵכה סו ג'ונג מתרצה בהיסוס, אבל חוויית המים והחופש כה מענגת שסו ג'ונג חוזרת עליה עוד ועוד ואבוי, שוכחת לבשל לבעלה. את ארוחת הערב היא רוכשת על שפת הברֵכה בדוכן נקניקיות. הבחירה של הבמאית בנקניקייה היא משעשעת וסימבולית, מעבר להיותה ייצוג של אוכל מערבי מהיר היא גם סמל פאלי זקור, וכשסו ג'ונג נועצת בה שיניים ומגישה לבעלה, ברור לשניהם שהתחולל בה שינוי.

גם תמי מרכס חובבת נקניקיות, ובסרט הניסיוני המבריק מיס לוסי (ישראל 2001) היא פולשת למטבח של גברת מותג הנקניקיות האמריקאי. לוסי של תמי היא קרבן פרוורים שמרני, לכודה בתלתלי רולים וחלוק בית ועורכת בדבקות כמעט קדושה את טקס אכילת הנקניקייה. עם קטשופ. הרבה. בשנות השבעים יצרה שנטל אקרמן את הסרט הקצר קר לי, אני רעבה (צרפת 1984), העוקב אחר שתי נערות שבורחות מהבית וחוזרות כל הזמן על המילים: "קר לי אני רעבה".

המילים מסמנות את הסיטואציה שבה נתונות נשים חסרות פרוטה מחוץ לביתן. בסגנונה המינימליסטי אקרמן משרטטת ביובש וכלאחר יד את המחיר הכבד שהן נאלצות לשלם עבור ארוחה. הטרגדיה מגיעה לשיא בסרט לאחותי (צרפת 2001) של קתרין ברייה, שכהרגלה מוליכה את גיבוריה אל סף התהום. העלילה מסופרת מנקודת המבט של אנאיס, ילדה שמנה ועגומה בת 12, המזדנבת אחר אחותה היפהפייה, המבוגרת ממנה בשלוש שנים.

השתיים יצאו עם הוריהן לחופשת קיץ בעיר חוף ואנאיס סובלת בשקט את הערותיה הנבזיות של אלנה אחותה ולעתים גם של אמה, על הרגלי אכילה קלוקלים ועל משקל עודף. אנאיס מודעת היטב למיקומה. אין לה ספק שהיא נועדה לצפות בחיים ולא לחוות אותם.

כך, מעמדת המתבוננת ולפרקים המציצה, ברייה בוחרת למסור לצופים את ה"רומן" המתרחש בין אלנה לסטודנט למשפטים שהיא פוגשת באקראי. בלאחותי, כמו בשאר סרטיה, הדמויות של ברייה הן סימבוליות: הבחור הצעיר ששוהה בחופשה עם אמו מייצג את "הגבר" – נציג הסמכות, הסדר וההיגיון (חוק האב), ולא בכדי הוא סטודנט למשפטים. אלנה הדקיקה הנענית לחיזוריו אך חוששת לבתוליה, היא "האישה". הדמות היחידה החורגת ממערכת הסמלים האהובה על ברייה היא אנאיס, דמות המורדת בתפקידה הנשי, שוברת את כללי המשחק המגדרי, ומשום כך אינה יכולה לייצג אותו. בלילה אנאיס, החולקת חדר עם אלנה, רואה את הבחור מתגנב למיטת אחותה ומשדל אותה לשכב עמו. אלנה מסרבת ופוחדת לאבדו, ונוכחותה של אנאיס בחדר מספקת לה תירוץ. בסופו של דבר, כשסבלנותו פוקעת וחרדת הנטישה של אלנה גוברת, היא נעתרת לפתרון היצירתי שהבחור מציע – חדירה מאחור, ללא פגיעה בבתולים. אנאיס מתבוננת באחותה נחדרת, צועקת, מופתעת עד אימה מן הכאב.

ברייה בוחרת לכוון את המצלמה רק אל פניה של אנאיס השומעת את צווחות האחות. למחרת אנאיס אוכלת אף יותר מן הרגיל. אבי המשפחה נאלץ להקדים את שובו בשל ענייני עבודה, האם מגלה מבעוד מועד את עלילות בתה הבכורה ונחפזת לסיים את החופשה. הדרך חזרה קשה. אנאיס יושבת מאחור, מנסה לפייס את האם ולהגן על אלנה. האם ממאנת להתרצות, היא נוהגת במהירות מופרזת, בכעס. לאן יוכלו שלוש הנשים להמשיך מנקודה זו? ברייה מסיימת את הסרט בברוטליות, לכאורה ללא הכנה מראש, אך האלימות הסמויה, המתמשכת, הנוכחת בכל פריים בסרט, רק מתפרצת בסופו. בעודן עוצרות לחניית לילה, כבר עולה חשש לעתידן. משאיות חולפות על פניהן ועיני הנהגים פולשות מבעד לחלונות הרכב הקטן. ברגע, מבלי שהצופים יספיקו לנשום, אלמוני מנפץ את שמשת החלון הקדמי, חובט בראשה של אלנה בברזל וחונק את האם היושבת לצדה. אנאיס מאחור, מתבוננת בבעתה. משותקת.
הוא מביט בה, בירכי הילדה השמנות. הוא גורר אותה מחוץ למכונית אל היער. האם היא נענשת על האי-ציות לחוקי המגדר? על הבגידה במימושו של הגוף הנשי? האם גורלה מהדהד פשעים מיתולוגיים של נשים שסירבו להינשא ונאנסו ביער? והאם האונס האכזרי שאנאיס חווה שונה במהותו מהאונס שעברה אחותה על ידי הסטודנט למשפטים?

קתרין ברייה אינה חובבת של סופים טובים והתרבות שהיא מבקרת בחריפות, רעה. רעה לנו מאוד.

קינוח או נשים כאוכל

לפני שנה, מלצרית ומנהלת משמרת במסעדה הסמוכה לחוף תל-אביבי, טענו כי הושקו בסם אונס על ידי לקוחות שסעדו בחדר VIP פרטי. הן הותקפו מינית. בעל המסעדה פיטר את השתיים מעבודתן משום שהסכימו ללגום יין שהוצע להן. לאחר פרסום המקרה בתקשורת, סערו הרוחות מול הים. ושככו. שכחו.


*** הכותבת היא במאית קולנוע, משוררת ועורכת קטלוג הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים.