מאת: חנן אברהם


לאחרונה אנו מוצפים בתוכניות מיצור מקומי ומיבוא העוסקות בנושא
האוכל. הו בהחלט מהפך לטובה, רק שצריך לשים לב שחלק
מהתוכניות מטרתן העיקרית למלא משבצות שידור.
חלק מהמנחים יודעים את מלאכתם, חלק פחות. מה שחסר בין
התוכניות - וטלוויזיה הינו מכשיר נפלא ללימוד – הינה תוכנית המדריכה
צעד אחר צעד את חובבי הבישול בהכנת מנות אוכל מהבסיס ועד
המורכב. יש תקווה שגם תוכנית שכזו תגיעה, דרושה תוכנית והשקעה
באביזרים ובמורים. היום רוב ההשקעה הינה רק בצד המסקר, נותני
השירותים וספקי המזון זוכים לחשיפה,
הציוד שלהם קיים, הם שמחים לפרסום ומקדישים מזמנם להאכיל
את המנחים.
על מנת לייצר תוכנית לימודית, יש צורך במומחים מהשורה הראשונה
– כאלה יש לא מעט פנויים בעיקר בשל משבר המסעדנות בארצינו –
וכן מטבח גדול ומאובזר, חומרי גלם והחשוב תוכנית מוגדרת ומפורטת.
בהנחייה כיום, אנו מוצאים "שתי נשים שמנות" (אחת נפטרה) שעוסקות
בהכנת ארוחות, כל פעם באתר אחר. הן מספקות רסיסי אינפורמציה
חשובה, פחות עסוקות בעצמן ויותר בחומרי הגלם ומקורם.
"השף הערום" צעיר אחוז תזזית וכשרון. לא אחת ניסיתי לצפות בתוכנית
ו ולא החזקתי מעמד. הוא בסדר, לא יותר מזה. במטבח חשוב להיות
נקי ומסודר ולא חתיך,סקסי וזריז.
"פלויד" עוד תוכנית מיובאת עם מנחה בעל ידע שפוקד מקומות אקזוטיים,
למרבה הצער רוב מאכליו עשויים ומודגמים באופן מרושל שאינו
מעורר תיאבון.
יש כמובן את "גידי גוב" ואת "גיל חובב" זוג סלבריטי ללא ידע מיקצועי,
אבל עם הרבה אהבה לאוכל ולעצמם. תוכניות קלילות שמעבירות
את הזמן.
ועוד בארצינו "חיים כהן", "צחי בוקשתתר" שני בעלי מקצוע שמארחים
ומבקרים באתרים שונים. לשניהם תוכניות שעשויות ללמד ולהדריך,
כך שחלק מהן שווה להקליט.
אנו צפויים בהמשך לקבל גם את "אהרוני בשילוב גברי לוי" וכנראה
עוד כהנה וכהנה.
יש כמובן פינות אוכל משולבות במיני תוכניות בוקר וערב, שרובן
מתקיימות על הקשר של פרסום במסווה של הבאת מידע.
אם כן מה מומלץ לעשות מול המסך. להיות בהיכון עם קלטת מוכנה
להקלטה או לחילופין להקליט בכל מקרה, אפשר למחוק תמיד.
להתבונן היטב, יש לא מעט כמו שרלטנות ועיגולי פינות – עקב הצורך
לשמור על מסגרת הזמן והתקציב – פתאום מתקבל מעדן שנראה
נפלא ואנו הופכים למתוסכלים בשל חוסר האמונה ביכולתינו להעתיק
ולהכין דומה.
נא לזכור, כמו בצפייה בסרטים בכלל ובכחולים בפרט, התסכול תמיד
מהווה מרכיב ולא יעזרו ההסברים כי מה שנראה על המסך, אינו בהכרח
מתקיים במציאות. לדוגמא, יש תחרות שנתית של עיצוב מנות, וכולן
ללא יוצא מהכלל אינן אכילות. כמו המנות המצטלמות נפלא בספרי
המזון, ובפועל אלו מנות שמרוחות בכל מיני שעווה ומחוברות
בדבקים שונים.
והחשוב, נתקלים במושג חדש, מנה מעניינת, רצוי לרשום אותה ולברר
בספרות ובכל מקום אחר, ממה היא מורכבת. לאסוף את כל פרטיה,
לרכוש את חומרי הגלם ולהכינה.
אוכל זה דבר פשוט וכוכבים יש הרבה בשמיים…