מאת: חנן אברהם


מכיוון שאנו משתדלים לעסוק מעת לעת באוכל, בואו ונעסוק קצת בדיאטות,
השמנות, הרזיות ושאר הירקות. ראשית, יש נשים שאינן מוטרדות מכך שהן
שמנות במידה כזו או אחרת. לעומת זאת יש נשים שכן מוטרדות. ויש גם
נשים שמוטרדות (או שמחות) מנשים אחרות שמנות. ועל מנת לכסות את
הכלל, נציין גם את הנשים שאינן מוטרדות, כלומר אלה שאינן שמנות. כמו
תמיד הכל בראש והדימוי העצמי שלנו וכמובן מה אנו סוחבות עמנו מהבית.
למרות שהילד בהודו עדיין רעב (ממה הוא חי כל כך הרבה שנים ?) והרכבת
עוד לא מגיעה והמטוס בקצה המזלג התרסק מספר פעמים ואפילו השוטר
אינו מפחיד כלל (אולי את ההורים) אבל, אנו סוחבות על גבנו הענוג את סבל
הורינו ובהצלחה מרובה מעבירות את המשא הלאה לילדינו הרכים וכן הלאה.
"בואו ונכיר בעובדות" התנצל הקיפוד וירד מהמברשת. אם אנו סובלות
מעודף משקל, אזי צריך להודות על האמת ולא לכזב. אם אנו מעונינות גם
לשפר את הגזרה, יש לזכור כלל בסיסי אחד. "זה רק עניין של כמות" - זה
לעולם לא שאלה של אוכל משמין או מרזה - אלו פתגמים, שפה ודרך
חשיבה שהכוחות המובילים בענף הדיאטות מנסים באמצעים הפרסומיים
להחדיר למוחנו כעובדות, בחלקן בדויות. "עם זה אתה נושם ? " תמה/שאל
הפיל את האיש בעת שרחצו יחדיו עירומים בנהר. נכון, חלקנו סובל מעת
לעת מדימוי עצמי נמוך ואת זה מנצלים עלינו היטב. נניח, בדומה לאזהרה
המצורפת על פי חוק לכל חפיסת סיגריות, כי גם יצרני/ספקי הדיאטות יחויבו
לפרסם, את אחוזי ההצלחה של המשתמשים או אולי את טונות המשקל
ש"הצלחנו" להוריד, לעומת הכסף והזמן שהשקענו בניסיונות הדיאטה
השונות ונגלה שהשומן שלנו שווה זהב ולפחות המון כסף. היום כבר
מתחילים עם אוכל "מאוזן", מחר זה יהיה אוכל "מתקן" ובשבוע הבא נגיע
לאוכל "שמן אבל מרזה". ויש כמובן כל חוגי הרוחניות המלווים לנושאי
האנרגיות שאנו מקרינים על עצמנו ועוד ועוד. הרי אנו עוסקים בכפיה חמורה-
זה לא פשוט להגיד למישהי שתפסיק לאכול או לדרוש ממנה לאכול משהוא
שהיא לא אוהבת (ע"ע ילדותינו). מדובר בסה"כ באינסטינקט קיומי שלנו
ובדומה לכל אינסטינקט מקביל, כשמנסים לדכא אותו, מקבלים ההפך,
מה שנקרא הפוך על הפוך. נכון שיש לא מעט גורמים שאינם קשורים לאוכל
המשפיעים על תאוותינו שלא לומר יצר הבליסה, ואכן כל יצרינו המוצאים
ביטוי רצון לאכול עוד ועוד, נובעים לעתים מחוסר אהבה, מבדידות, מתסכול
ומה לא, אבל את זה חברות הדיאטה אינן מציעות לפתור, למרות שכמו
תמיד, בכל פתרון של בעיה, צריך לאתר אם יש בעיה בכלל ואם כן, מה
הגורם ולטפל בו. אז, טעם אינו עניין של כמות, אפשר לטעום שוב ושוב על
מנת לשפר את החיך וללמוד יותר על האוכל שאנו אוכלים, אבל אין צורך
להתמלא, בשביל להגיד שהיה טעים. "גם זה שתולים אותו, מנענע ברגליו
עד שמתרגל"- מכאן שהסוד הוא בהקניית הרגלים נכונים, אבל מבלי
להכריח, רק בדרך של הסברה, הבנה והשלמה. ברוב המקרים אנו מתחילים
ליהנות ולהבין מהו אוכל טוב לקראת העשור השלישי/רביעי לחיינו. בדיוק
בזמן שאנו כבר יודעים באיזה צד המיטה בן/בת זוגנו נמצא, מה אנו עושים
דבר ראשון בבוקר (תמיד אותו דבר) כלומר נודה על האמת אנו די צפויים,
גם עבור עצמנו וכל שנותר הוא לצרף עוד נדבך ברצף ההרגלים שלנו.
אין חדש תחת השמש, זה פשוט מאבק אדם בעצמו, והעזרה היא לעולם
בשימוש בשכל ישר ולא בכל מיני טכניקות צבעוניות מופלאות.
אז להלן משפט הסיכום.
לזכור כי טעמה של עוגה גדולה ויפה ניכר בכפית הראשונה ואין צורך לטעום
את כל העוגה, שנאמר על עוגה שכזו "דקותיים בשפתיים, שעתיים במעיים
ושנתיים בירכיים".
פעילות גופנית מוגברת, בקורת על הכמויות שאנו אוכלות - זוהי תחילתה של
כל דיאטה מופלאה.