ישראלי בלוב: מסעו של נפתלי הילגר לטריפולי וסביבותיה – ובו יוזכר גם מועמר קדאפי

ישראלי בלוב: מסעו של נפתלי הילגר לטריפולי וסביבותיה – חלק ראשון



כתב וצילם: נפתלי הילגר
לוב. במשך שנים הייתה לוב בבחינת האוייב הגדול של המערב וישראל. נאומיו חוצבי הלהבות של שליט לוב הכל יכול מועמר קדאפי היו לשם דבר: ה'אריה מלוב' כפי שכונה, הווה את אחד מהאיומים הגדולים על המערב בכלל, וישראל בפרט. לאחרונה חל שינוי במדיניותו של קדאפי ולאט לאט נפתחת לוב אל המערב ואף אל ישראל. נפתלי הילגר, שליח 'מסע אחר', שברזומה שלו מסעות ללבנון וסוריה, הגיע לטריפולי במרץ 2004, וערך בה מסע מופלא של שלושה שבועות. הילגר, כתב, צלם והרפתקן הגיע ללוב כתייר מצוייד בדרכון זר וחמוש בנהג מקומי.. במהלך שלושת השבועות שבילה בלוב, הספיק לתור את טריפולי (":עיר די משעממת") לשוחח עם המקומיים, להתאהב במדבר סהרה, לאכול חריימה מקומי ולקבוע ש"שלנו יותר טעים" , ולנסות להבין את לוב של היום. .
על השאלה אם יום יבוא וישראלים ישוטטו ברחובות טריםולי אמר : "אני מאמין שלא ירחק היום הזה שבו נוכל לנסוע ללוב כתיירים. אבל התושבים שם חדורים שנאת ישראל ושנאת היהדות – אנטישמיות שהיא תוצאה של שטיפות מוח בנות שנים".
בשפה קולחת הוא מתאר את החוויות, המקומות, הנופים והאנשים. ישראלי בלוב – חלק ראשון:
-------
נחיתה בטריפולי. עשבים מבצבצים מתוך הסדקים שבמסלול הנחיתה. מטוסים ישנים עומדים בחניון והתמונה הכללית מזכירה יותר גן ציבורי מוזנח מאשר שדה תעופה בינלאומי. לוב אומנם נפתחת לאחרונה למערב, אבל תיירים כמעט ולא יוצאים מן המטוסים המעטים שמגיעים לכאן. גם הלובים עצמם לא לגמרי בטוחים איך להתייחס לזרים האקזוטיים: פקיד המכס מתעניין מאוד בכמות המסחרית של סרטי צילום המנפחים את התיקים שלי באופן חשוד למדי. "אם אתה באמת תייר, אז בשביל מה לך כל כך הרבה סרטים", שואל הפקיד בחשדנות. עמיתו מתערב עם הבעה זועמת על פניו, מביט בי ותוקף את חברו: "תעזוב אותו כבר. עוד לא למדת איך מתייחסים לאורחים ?" אני משוחרר לעת עתה, ממשיך במסלול תחנות הביקורת ומגלה שלט עם בקשה מיוחדת במינה: "נא לדווח לסוכנים שלנו על כל דבר שעלול לסכן את המדינה". הציור שמתחת מפרט את הסכנות האורבות ללוב בת ימינו: סמים, אלכוהול ואיש בעל משקפי שמש כהות... המחשה ישירה לחשש של לובים ממרגלים, פרנויה שתלווה אותי במהלך כל הביקור. אגב, לא כתוב על השלט איך אפשר לזהות את הסוכנים כדי לדווח, אבל מהר מאוד אני לומד כי כמעט כל אזרח עשוי לשמש כסוכן השלטון.
במהלך כל הבדיקות שעברתי בכניסה ללוב, אני שומר על הבעה של תייר תמים שמתייחס בסלחנות משולבת במעט קוצר רוח כלפי העיכובים השונים, אבל בתוך תוכי הלב דופק והאדרנלין גועש: הגעתי ללוב עם דרכון אירופאי וכמובן ללא שום מסמך ישראלי. אבל אי אפשר לדעת מה יקרה: הרי ביקרתי ברוב מדינות ערב שבאזורנו בשליחות של ידיעות אחרונות ומסע אחר "ולך תדע", אני מהרהר, "אולי בכל זאת מישהו בלוב יודע על כך ומחכה לי ?" הקלה של ממש אני חש רק ביציאה מבנין שדה התעופה.
טריפולי מקבלת אותי בקרירות, בשמים אפורים ובגשם שוטף. מאוחר יותר מסתבר לי שגם בימים של שמש ושמים כחולים האווירה אפרורית למדי. חיים תוססים, שווקים צבעונים ואווירה ים תיכונית – זה לא כאן. גברים בלבד מאכלסים את בתי הקפה. התקשורת בין האנשים מתנהלת באופן שקט ומאופק. בכיכרות העיר תנועה דלילה של אנשים ועל חיי לילה אין מה לדבר. בתי הקולנוע המעטים הם מוקדי הבילוי היחידים במטרופולין ים תיכוני של 1.3 מיליון תושבים, כרבע מתושבי המדינה כולה. עד היום מדברים על הסרט "טיטניק", כאחד הסרטים הטובים של כל הזמנים. אין שמחת חיים בעיר שראתה זמנים טובים וססגוניים יותר בתקופת השלטון האיטלקי. אבל הכל יחסי, כמובן: הדרך היחידה לראות את טריפולי כעיר רועשת ותוססת, היא לנסוע לבנגאזי ולחזור, כי בהשוואה לעיר השנייה בגודלה בלוב, טריפולי אכן שוקקת חיים.




















"מה גורם לאפרוריות הזאת?", אני רוצה לדעת מהשותף שלי לקפוצ'ינו בבית הקפה בעיר העתיקה. "הצבע נעלם מן העיר עם עלייתו של קדאפי לשלטון". טאיב פותח מונולוג ממושך, שבו הוא משרטט תמונה קודרת של לוב ושל מנהיגה הנצחי, תוך ניצול העובדה כי בית הקפה ריק ממאזינים פוטנציאליים. קדאפי, בגיל 62 כבר אחד השליטים הוותיקים ביותר בעולם, שולט בלוב מ-1969 ומצליח לבלבל את עמו עם אינספור שינויים אידיאולוגיים: הפרדה בין דת למדינה בתחילת הדרך, חזרה לאורח חיים מסורתי יותר כיום. עיר הבירה הועברה רשמית ל-SIRTE, עיר הולדתו של קדאפי, אבל מוסדות השלטון נשארו למעשה בטריפולי. בספר הירוק (שראה אור בשלושה כרכים ב-1976) הוא מכריז על מהפכה עממית, שלטון העם ואידיאולוגיה המתמקמת אי שם בין קומוניזם לקפיטליזם. שלטון העם הביא עימו הרבה סוכנים חשאים, ולמעשה כל לובי רשאי להכריז על עצמו כסוכן השלטון ולדווח על מעשים או דיבורים חשודים. עם נפילת הקומוניזם לפני כ-14 שנה, ערך גם קדאפי תיקונים אידיאולוגיים. הוא הודה בטעויות ולאחרונה הפך את לוב למדינה בעלת אופי קפיטליסטי. קצב השינויים האידיאולוגיים משיג את קצב המעצבים של העיר טריפולי: בכל מקום מוצאים עדין כרוזים אנטי קפיטליסטיים שצוטטו מהספר הירוק, ובאחד הצמתים נותר פסל של הספר הירוק שמחליף את ה"קפיטל" של מרקס. אבל עיצוב מחודש של כרוזות העיר הוא בעיה מינורית בהשוואה לסיבוכים הרבים הכרוכים בזיגזג האידיאולוגי: בתחילת המהפכה הוחרמו כל הדירות המושכרות והבעלות הועברה מהמשכירים לשוכרים. עכשיו המדינה עומדת מול דילמה קשה: אם מחזירים את הדירות לבעליהן, מי יפצה את הדיירים שגרו בהם שנים רבות. ואם משאירים את הדיירים – מי יפצה את הבעלים ? המשכורת המרבית בשירות הציבורי היא כ-150$ לחודש (ברוטו, לפני הורדה של 4% ביטוח לאומי ומיסים). הגבלת גובה המשכורות אמורה למנוע שחיתות ממוסדת בסקטור הציבורי, אך למעשה גורמת לשחיתות מפותחת של פקידי הממשל.
"אנחנו מדינה קפיטליסטית עם פנים קומוניסטיות", מסכם טאיב את מדיניות הזיגזג של מנהיגו ואת חוסר יכולת התושבים להתאים את עצמם לקצב השינויים המסחרר. "עד לא מזמן אמרו לנו שהאמריקאים והציונים הם האויב, ועכשיו מדברים על קשר עם ארה"ב ואולי אף עם ישראל. לא מזמן שמענו באל ג'זירה על משא ומתן עם ישראל. הכותרות עלו מהר וירדו עוד יותר מהר – סימן שבאמת מדברים עם היהודים."
באמת אפשר להתבלבל. אחרי שהות של כשלושה שבועות ונסיעה של כ-6000 ק"מ במדינה הגדולה הזאת, לא פגשתי אדם אחד שהביע תמיכה או לפחות סימפטיה למועמר קדאפי. "אז קדאפי לא ממש פופולארי כאן?", אני שואל את טאיב, שלוגם עוד קצת קפוצ'ינו איטלקי ומסתכל עלי בהבעה של חוסר הבנה מוחלט: "אתם המערביים, למה אתם כל הזמן רוצים לדעת האם אנחנו אוהבים את קדאפי ? זה כמו לשאול האם אנחנו אוהבים שהשמש זורחת כל בוקר ושהכוכבים עולים כל לילה. קדאפי הוא עובדת חיים שאי אפשר לשנות, ולכן אין טעם לשאלה הזאת." ובכל זאת – מה חושבים על הכיוון החדש המקרב את לוב למערב ? טאיב מתמצת את מה ששמעתי במספר רב של שיחות במהלך השהיה בלוב: מצד אחד, שביעות רצון מהסיכוי לשיפור המצב הכלכלי העגום, אך מצד שני תסכול מחיזוקו של השליט הנצחי שזוכה כאן לפופולאריות מועטה בלבד. "איבדנו את הסיכוי האחרון לקבל שליט חדש", לוחש טאיב ומסתכל מסביב. אני חושש לשלומנו בבית הקפה המתמלא לקראת הצהריים ורוצה לדעת האם זה לא קצת מסוכן להביע דעות כאלו בפומבי. "לא ממש", מסכם טאיב עוד שינוי חיובי מבחינתו, "פעם היו לוקחים אותך למשטרה בגלל אמירות כאלו. זה עדין עלול לקרות, אבל כיום גם במשטרה לא ממש אוהבים את קדאפי וקרוב לוודאי שלא ייעשו לך כלום". לידינו מתיישבת קבוצה של אנשי עסקים כביכול, לבושים היטב בחליפות וכל אחד עסוק בטלפון הנייד שלו. 'זה הזמן לדבר בכל זאת על נושא אחר', רומז טאיב בקריצת עין.
אני רוצה לשלם על הקפוצ'ינו, אבל בעל הבית לא מוכן לקבל כסף בשום אופן. במקום חשבון אני מקבל במתנה מטבע רומי עתיק. תיירים בלוב הם תופעה אקזוטית, והיחס אליהם דומה יותר ליחס של הכנסת אורחים. אפילו בשווקים, אף אחד לא יציק לך, אף אחד לא ימשוך אותך בכוח לחנות, אין חשש מגנבות – מבחינה זו ממש תענוג לבקר בלוב. אך ענף התיירות המתפתח מתלונן על קשיחות השלטון שמצד אחד פותח את המדינה לתיירות ומצד שני מערים קשיים רבים. קדאפי עצמו הגדיר עד לא מזמן תיירים כ"אנשים שמתלבשים בצורה מגוחכת וקונים דברים אינפנטיליים." בהתאם לכך היחס לתיירים אמביוולנטי למדי: אפשר לבקר, אבל כדי ליהנות צריך להימנע כמה שניתן ממגע עם גורמים רשמיים - כמו למשל החלפן בבנק: המרת 150$ לדינרים לובים - זוהי פרוצדורה של כחצי שעה, דורשת צילום של הדרכון, 4 חתימות ו-3 חותמות שונות. קבלת אישור כניסה ללוב כרוכה בתהליך בירוקראטי מפרך. אסור לנוע ללא מלווה מקומי בלוב. לקבוצות של 4 ויותר תיירים מצורף שוטר, שכל תפקידו הוא לוודא שהתיירים לא מרגלים ושהמדריך לא מדבר פוליטיקה.
אני ממשיך לשוטט בעיר בעלת מאפיינים מובהקים של מטרופולין בעולם השלישי. ביקרתי בעבר בדובאי, וכדי להבין את אכזבתם של תושבי לוב מתוצאות המהפכה של קדאפי צריך להשוות אותה לנסיכויות המפרץ: שתי המדינות נהנות מזה 40 שנה מהכנסות אדירות של מטבע חוץ ממכירת נפט שיספיק לשתיהן לעוד כ-30 שנה. רק לסעודיה ולעיראק רזרבות ידועות גדולות יותר של נפט, מבחינת איכות הנפט הגולמי לוב אף מובילה בעולם. עושר הנפט הפך את נסיכויות המפרץ לאחת החברות המפותחות והפתוחות ביותר במזרח התיכון וכמובן העשירות בעולם כולו. לעומת זאת לוב מדשדשת במקום ונראית עדין כמו מדינה טיפוסית בעולם השלישי.
לג'מל, אחד המכרים שלי בעיר, 'עולה הדם לראש', כאשר אני מזכיר את הנסיכויות: "עכשיו אתה מבין למה לא אוהבים את קדאפי?", הוא מתפרץ ומתלונן קשות על כך שרוב הכנסות הנפט של לוב מושקעות מחוץ לוב, בעוד שהנסיכויות מפתחות את עצמן. "האיש הזה רוצה להיזכר בהיסטוריה כמהפכן ולכן עושה כל מיני מעשים משונים שלא מקדמים אותנו לשום מקום". במשך שנים רבות רצה לאחד את העולם הערבי ללא הצלחה. מאוכזב מהלעג של מנהיגי ערב, פניו מופנות עתה ליעד חדש – קדאפי כמנהיג של יבשת אפריקה. "ומה איתנו ?", זועם ג'מל, "לא נשאר כסף לשיפור רמת החיים שלנו הלובים. העושר שלנו מגיע בעיקר למדינות אחרות, מתבזבז על הפצת הספר הירוק, נעלם במלחמה שלנו עם צ'אד, זורם לארגוני טרור בכל העולם ומושקע בנשק שאיש לא צריך". אני מצליח לבלום את שטף הדברים של ג'מל ומזכיר לו שלוב הסכימה לאחרונה להתפרק מהנשק הלא קונבנציונאלי. "נכון", הוא זועם, "הראו לנו בטלוויזיה שתי אוניות עמוסות בחומרים ביולוגיים יוצאות מכאן לאמריקה. אבל מישהו שילם לנו על זה ?! שנים השקיע קדאפי כסף בפיתוח הנשק המיותר הזה, ועכשיו הוא מוסר אותו חינם לאמריקאים".
לא בדיוק חינם. התמונות של סדאם חוסיין, לא מגולח ומושפל בשבי האמריקאי, עשו רושם על מנהיג המהפכה הלובית. כשועל ותיק הבין קדאפי מהר מאוד שבשאר אסד יהיה הבא בתור לחוש את הלחץ והסיק שגם תורו יגיע בקרוב. המנהיג הלובי הקדים תרופה למכה הבלתי נמנעת, פתח את לוב למערב וחיזק את שלטונו.

אז מי הוא קדאפי ? רב מחבלים, חלום הבלהות של מנהיגי המערב (וגם קצת של מנהיגי ערב) ? נער שעשועים, מוקף שומרות ראש לוחמניות, בדואי בעל נטייה מוחצנת לביגוד אקסצנטרי ? בעיניו הוא בראש ובראשונה מהפכן, מעריץ מושבע של גמל עבד אל נאצר, לוחם ותיק לאיחוד העולם הערבי ומנהיג מהפכני להמוני המדוכאים בכל העולם, בעיקר לאלו שמוכנים להילחם בארה"ב וישראל. לאחרונה החל המנהיג להתייאש מהעולם הערבי הלועג לו ופונה ליעדי מנהיגות חדשים: קדאפי כמנהיג של יבשת אפריקה. קדאפי כבעל ברית עתידי של ארה"ב ? בינתיים מפלרטט המנהיג הוותיק עם וושינגטון, נושא את דגל המאבק נגד נשק לא קונבנציונאלי ועושה טירונות בתחום המקצועי החדש ובלתי מוכר עד כה – קדאפי כלוחם שלום.

למרות מדיניות הזיגזגים הבלתי צפויה בעבר, הפעם נראה לתושבי טריפולי שהשינוי הוא אמיתי, וזאת לא מפני שקדאפי שינה אידיאולוגיה אלא משום "שהפעם אין לו ברירה – הנסיבות מחייבות אותו לשנות גישה, אחרת הוא עלול לסיים את שלטונו כמו הטליבאן או כמו סדאם חוסיין". האדם ברחוב השלים עם מציאות שבה צריך להחליט האם רוצים לשתף פעולה או להסתבך עם מעצמת העל היחידה שנותרה. לא מצאתי שנאה אך גם לא אהדה גדולה לארה"ב: "הינו מעדיפים להיות מקורבים יותר לאירופאים ולא לאמריקאים, שדואגים רק לאינטרסים שלהם ומשתלטים על הנפט הערבי. אבל אין לנו ברירה." שיעורי ההיסטוריה כנראה מגמתיים למדי – באחד ממסגדי טריפולי מראים לי בית קברות עם קורבנות מן המלחמה הראשונה עם האמריקאים לפני כ-1800 שנה... לובי אחר, שמטבע הדברים לא כדאי להזכיר את שמו, זועם במיוחד על שינוי המדינות של קדאפי: "במשך שנים הוא תלה אנשים שנחשדו בקרבה לאמריקה. בשביל מה כל אלו מתו? היום קדאפי היה צריך לתלות את עצמו לפי קנה המידה שהוא בעצמו קבע. אני לא במיוחד אוהב את הנשיא בוש, אבל זה ישתנה ברגע שהוא יעזור לנו להיפטר מקדאפי."
תושבי לוב משוכנעים שההתקרבות למערב מובילה דרך ישראל, והנימוק חוזר על עצמו באופן קבוע בנוסח כמעט זהה: "היהודים שולטים באמריקה, הם אלו ששולטים בתקשורת העולמית ובכסף בעולם, ולכן לא נוכל להמשיך במדיניות המסורתית כלפי ישראל".
השינוי הזה יהיה כנראה הקשה מבין כל המהפכים הצפויים ללוב בתקופה הקרובה. "שלום עם ישראל ? בלתי אפשרי. אם ישראל תסכים לשלום היא כבר לא תהיה ישראל", שמעתי לא פעם. בנשא זה מצאתי דווקא אחדות דעים עם קדאפי, שזוכה לשבחים לרעיון להקים מדינת "ישראטין", שבה חיים יהודים ומוסלמים ביחד. "הבעיה תיפתר מעצמה", מנבא טאיב, "יש הרבה יהודים וגם פלסטינים שמהגרים למדינות אחרות בגלל המצב הקשה, ואלו שיישארו יבינו בסופו של דבר שאין להם ברירה אלא לנהל את מדינתם ביחד."
בביקורי בסוריה, לבנון, תימן וירדן שמעתי אמירות פרגמאטיות להפליא לצד עמדות קשות מאוד כלפי ישראל. אותם הדברים שמעתי גם בלוב, רק בתוספת של הערות אנטישמיות חריפות. החינוך הלובי לא נעצר בהסתה נגד מדינת ישראל, אלא עובר גם את הגבול הדק לאנטישמיות של ממש. כשביקשתי הסברים, הפנו אותי לספרות: "היהודים אוהבים רק כסף ומסכסכים בין כולם. אם אתה באמת רוצה להבין מה זה יהודים, תקרא את "הסוחר מוונציה" של שייקספיר" (קדאפי בעצמו טען פעם שהסופר הבריטי למעשה מוסלמי). גם העמדות כלפי השואה הם ברורות מאוד: "השואה לא הייתה תופעה חולנית, אלא היהודים בתקופה הזאת היו חולניים", אומר לי עמר ומוסיף: "לא היה ולא יהיה עוד אחד שמבין מה זה יהודים כמו שהיטלר הבין. הוא חזה את הסכסוך במזרח התיכון וניסה למנוע אותו. היטלר עשה אומנם כמה טעיות, אבל לפחות הרג את היהודים". עמר מהרהר מעט ומוסיף: "לא מפריע לי לעשות שלום עם ישראל. אני רק לא מאמין שזה יקרה. היהודים הם אנשים רעים, גנבים ורמאים". האם פגש פעם יהודי, רציתי לדעת. "לא, מספיק לי לראות בטלוויזיה מה הם עושים."

מצאתי גם קול אחר, מתון יחסית לטריפולי, שאמר לי בייאוש שזה מה שמלמדים את הילדים בבית הספר, ולהיאבק בבית כנגד שטיפת המוח זה מאבק כמעט אבוד מראש. אנחנו מבלים ערב אחד ביחד על בקבוק יין. באופן רשמי אין אלכוהול בלוב, מעשית פשוט שותים בבית ולא יוצאים החוצה. מי שנתפס בשתיית משקאות משכרים, צפוי לבלות כמה ימים בכלא. המארח שלי מסביר איך בכל זאת אפשר להשיג בקבוק יין בלוב: "נוסעים לתוניסיה ומתאמים עם חבר במכס הלובי את שעת החזרה. קונים בג'רבה שני בקבוקים, אחד לחבר ואחד לבית, ומשתדלים לדייק בשעת ההגעה לגבול". היין עושה את שלו, וידידי החדש מרגיש משוחרר מספיק כדי להביע את דעותיו המעט חריגות בלוב: "כמובן שליהודים יש זכות על פלסטין, לא פחות ולא יותר מזכותם של הפלסטינים. המאבק של שני העמים מוכיח שאין פתרון אלים לסכסוך. מתי שהוא יצטרכו לדבר או להיפרד. יכול להיות שהגדר של שרון דווקא תעשה את העבודה. אבל עדיף להגיע לפתרון משותף, נוסח תכנית 'ישראטין' של קדאפי." בסך הכל הוא נשאר פסימי לגבי סיכויי השלום בתקופה הקרובה: "לשרון ולערפאת יש יותר מדי דם על הידיים. אף אחד מהם לא מסוגל לשנות את האופי שלו. אבל אולי הדור הבא יהיה מסוגל לעשות שלום." גם לגבי הטרור העכשווי מגלה האיש עמדות חד משמעויות: "אם בינלאדן מייצג את האיסלם, אני כבר לא רוצה להיות מוסלמי. אסור שהעולם יתנהל לפי הדפוסים שלו: היום הטרור פוגע בך, מחר הוא עלול לפגוע גם בי." השעה מתקדמת ואנחנו עוברים לשיחות אישיות יותר. הידיד רוצה לדעת כמה ילדים יש לי ומאוכזב מן התשובה. "למה רק בן אחד ?" אני מסביר ומעיף עם היד נשיקה שמימה – "שבני רק יהיה בריא". המארח פורץ בצחוק וקובע: "וואללה, אתה בכלל לא אירופאי!! מה זה התנועה הזאת ?! מרגישים עליך שאתה מסתובב הרבה במדינות מוסלמיות. אולי אתה אפילו מוסלמי ?" לפני שהיין והשעה יסבכו אותי באמת, אני נסוג למלון.

החרם הבינלאומי על לוב אומנם בוטל, אבל תוצאותיו ניכרות עדיין בחיי היום יום של לוב. אפשר כבר לרכוש ציוד מתקדם לבתי החולים, אבל רמת ההכשרה של הצוות נותרה במקום שהייתה לפני החרם של שנות ה-80. הניתוק מן העולם החיצון גרם לניסיונות רבים להפחית את התלות ביבוא מוצרים חיוניים, כמו למשל מכוניות. בתקופת החרם הכלכלי היה קשה להשיג חלקי חילוף, המכוניות התפרקו ושיעור התאונות בלוב היה בין הגבוהים בעולם. מועמר קדאפי יזם רעיון לייצור מכונית לובית עצמאית, וכהרגלו בחר שם נוצץ לפרויקט: "טיל הג'מאהירייה הלובית". הרכב תוכנן להציל את העם ממוות בכבישים ועוצב להיות המכונית הבטוחה בעולם. הפרויקט הגיע אף לשלב של אב טיפוס, אך הפעם ניצלה האומה הלובית מעוד פרויקט יומרני של המנהיג: החרם בוטל והעם חזר לקנות מכוניות יפאניות ואירופאיות במחירים מוזלים ובעלות שוטפת נמוכה: מחיר רכב יפאני חדש נע בין 8000 עד 11.000$ וליטר דלק עולה כחצי ₪. מחיר הדלק למעשה נמוך יותר ממחיר מים מינרלים. לא מפתיע במיוחד במדינה מדברית כמו לוב. אבל הודות לפרויקט "נהר האדם הגדול" של קדאפי, אפשר לשתות היום מי גשמים פרהיסטוריים הזורמים בברזים של טריפולי ובנגאזי. בעומק של עשרות מטרים מתחת לחולות הסהרה התגלו מאגרי מים עצומים המבוססים על מיי גשמים מן התקופה שבה האקלים במדבר היה שונה לחלוטין. כ-4000 ק"מ של צינורות ענק עוברים מתחת לחולות ומספקים למשור החוף מטריפולי ועד בנגאזי מים מתוקים ונקיים. "נהר האדם הגדול" נרשם כפרויקט ההנדסאי הגדול אך גם היקר ביותר במאה העשרים – כ-30 מיליארד דולר. מבקרים לובים טוענים שזה עוד אחד מסדרת הפרויקטים השאפתנים שמטרתם להנציח את שמו של מנהיג המפכה, הרי בעלות נמוכה יותר היה אפשר להקים מפעלים להתפלת מים. תוצאות שאיבת המים נראים כבר היום בדרום המדינה: נאות המדבר Sebha וסביבתה, שבהן מרוכזים עשרות אלפי לובים, מתייבשים בקצב מהיר עקב ירידת מפלס מי התהום. המים הפרהיסטוריים יספיקו לעוד כ-50 שנה, ואז תישאר לוב ללא נפט וגם ללא מים.
פרויקט יוקרתי נוסף גורם דווקא להתלהבות רבה ולתקוות גדולות בקרב הלובים - הבאת המונדיאל 2010 ללוב ותוניסיה. בחודש מאי הקרוב תיפול ההחלטה לאיזו מדינה אפריקנית יוענק הכבוד. למרות הסיכויים הקלושים לזכות בפרויקט, תולים לובים רבים תקוות גדולות במועמדות: "אם נקבל את המונדיאל, אנחנו מחויבים לפתוח את המדינה, לפתח את התשתית – מיליארדים של דולרים מקופת המדינה יושקעו סוף סוף בלוב עצמה במקום לזרום למדינות אחרות."

הכתב היה שליח המגזין 'מסע אחר'