כתבות - אסנת בלקינד-שפס חזרה מהתופת, בנתה לה חיים אחרים ויוצאת בתערוכה חדשה - אינטראקציה אתר נשים s
חברה הרשמה לאתר
היום באתר 17/05/2022
אימייל
סיסמא
פורטל נשים - iWomen
יצירת קשר    |   
דף הבית > כתבות > אסנת בלקינד-שפס חזרה מהתופת, בנתה לה חיים אחרים ויוצאת בתערוכה חדשה - "אינטראקציה"
  כתבות אחרונות
רותי מייק עושה ניסים בעור. רותי מייק עושה ניסים בעור.

פלאפון משיקה שירותי מוסיקה חדשים לאוהבים קליפ אישי ושיר בהקדשה אישית פלאפון משיקה שירותי מוסיקה חדשים לאוהבים קליפ אישי ושיר בהקדשה אישית

יש אלוהים: תהיה איקאה בראשון לציון יש אלוהים: תהיה איקאה בראשון לציון

"דואט-מרכז לטיפוח הזוגיות"

התחבורה הציבורית ביישובים הערביים בישראל מצומצמת מאוד והנשים הן הנפגעות העיקריות התחבורה הציבורית ביישובים הערביים בישראל מצומצמת מאוד והנשים הן הנפגעות העיקריות

הנשיקה

למה גילה קצב בכתה למה גילה קצב בכתה

  לכתבות הקודמות ליחצו כאן


שתפו בפייסבוק

אסנת בלקינד-שפס חזרה מהתופת, בנתה לה חיים אחרים ויוצאת בתערוכה חדשה - "אינטראקציה"

מאת: מערכת Iwomen
אסנת בלקינד-שפס
חזרה מהתופת, בנתה לה חיים אחרים 
ויוצאת בתערוכה חדשה -
לאחר שצלחה את כשלון נישואיה, לילון שפס (בעלה הראשון), גמילה מהתמכרויות שונות, התמוטטות נפשית, פריצת מחלת ה"טרשת הנפוצה" ומות אימא מסרטן, יוצאת אסנת בלקינד-שפס בתערוכה חדשה - "אינטראקציה", גלריה המגדלור, יפו העתיקה, פתיחה 16.9.06.


זהו סיפורה של אסנת בלקינד-שפס (במילים שלה) המתאר את חייה רבי הסבל והתהפוכות.
היא נולדה בסביון, לדבריה: "במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון ", חשה כנטע זר.
בניסיונה להגדיר ולברר תופעות אנושיות כמו: "מה בא קודם, הדיכאון או הכישרון האמנותי..האם להיות נרקומן זה גנטי, האם זו הסביבה האנושית? האם זה המעמד החברתי? או אוטוביוגרפיה קשה במיוחד?", מנסה בלקינד-שפס להבהיר לעצמה את פשר חייה והתנהלותה.
בשפתה הישירה והנוקבת ובאומץ רב מעלה היא את סיפורה על הכתב:
בגיל צעיר נסעתי לבדי לחו"ל ובכול מקום שביקרתי רציתי להישאר ולא לחזור.
בצבא הכרתי את מי שעתיד להיות בעלי, שתי נשמות טועות ואבודות.
כמובן שהחיבור נוצר על רקע מצוקותינו הנפשיות. הזנו זה את זו בדיכאונותינו וחיפשנו דרכי מילוט.
שבוע לאחר שחרורי טסתי לארה"ב במטרה למצוא מקום מבטחים לנפשי המתחבטת, מקום רחוק וחדש. נרשמתי ללימודי אמנות באוניברסיטה מקומית, במדינה זרה, ללא חברים, ידיעת שפה ברמה תיכונית, ללא פרנסה, אך אחוזת תיקווה.
לא ידעתי שהשדים הם בתוכי ולכול מקום שאברח הם ימשיכו לקנן ולהציק.
עם תום לימודי שבתי ארצה והרגשתי תלושה מאי פעם.
שוב חיפשתי דרכי מילוט. נרשמתי ללימודי ארכיטקטורה ב "סדנה לעיצוב פנים ואדריכלות" של אליעזר פרנקל והחילותי לבסס את עצמי ומקומי.
בבוקר תלמידה ובלילות חיי לילה סוערים בתקופה של הפינגוון והליקווד שהיו ביתם השני של כול הנשמות התועות בתל אביב.
ילון ואני ניסינו כול דבר שסיפק לנו פתרון מהיר, זמני, למצוקותינו הנפשיות ולאט לאט הסתבכנו.
בתום שנתיים ילון נסע לשוויץ, ארץ הולדתו, ואני נותרתי בארץ ללקק את פצעי מאורך החיים הסוער שבחרתי.
כעבור חצי שנה הצטרפתי אליו לשוויץ, שוב בתקווה להתחלה חדשה ומבטיחה.
בשוויץ נישאנו, שם ילדתי את בתי הבכורה. האמנתי שהיא ומשפחתי החדשה יספקו לי את העוגן שנזקקתי לו.
במקביל התחלתי ליצור, משאריות החומרים ששימשוני למודלים בלימודי הארכיטקטורה.
באותן שנים נושאי המיחזור ואיכות הסביבה תפסו תאוצה בעולם. עיצבתי ליין של תכשיטים מחומרים ממוחזרים, שהשתמשתי בהם בצורה פרדוכסלית. בחירת החומרים וצירופם והקומפוזיציות הדינמיות התלת ממדיות, היו חדשניים ועל רקע זה התקבלתי לאגודת האמנים בז'נבה. אחת משלושה מתמודדים שהתקבלו מתוך 600 בקשות של אמנים באותה שנה.
החיים נראו מאירי פנים. במסגרת אגודת האמנים הוצגו עבודותיי בגלריות נבחרות ברחבי שוויץ. הצגתי גם בגלריות באמסטרדם ופריז.
על אף שמבחינה מקצועית עשה ילון חיל בתחום המחשבים, השדים הפנימיים החלו להציק ולהדוף. יצר ההרס העצמי צבר תאוצה ובמשך שלוש שנים הסתבכנו בכול מצב אפשרי.
באותם שנים התגלתה אצלי מחלת "טרשת נפוצה" כשאיבדתי את ראייתי בעין שמאל בין לילה.
את שהייתנו בשוויץ קטעה התמוטטותו של ילון ואני נאלצתי לארוז את מטלטלי ואת בתי ולשוב ארצה כשילון עתיד לשוב אחרי.
שבתי לישראל ממוטטת כשאני אחראית על ילדה בת 3, שחייה השלווים, לכאורה נקטעו בצורה ברוטאלית בין לילה.
לאחר כשנתיים נוספות של דשדוש בבוץ התובעני נאלצנו להתגרש. עולמי חרב עלי.
מזלי איתרע ובאותה תקופה הכרתי את הN.A. ו"אלאנון" אנשים שהלכו לאיבוד במעגל החיים,נשרו והגיעו אל פי הפחת.
שם הכרתי את תוכנית 12 הצעדים – עקרונות ודרך חיים חדשה. עשיתי סדר בסדריי עדיפויותיי
הישנות: בתפל, בעיקר, סטאטוס חברתי, סטאטוס כלכלי, לא עטיפות, אלא תוכן נטו.
במהלך חיפושי הכרתי גם את חוג האימורטליטי, שם מצאתי אנשים עם עיניים בורקות ומאגרים בלתי נדלים של אנרגיות חיוביות.
ואז פגשתי את בן זוגי בארבעה עשר השנים האחרונות. אדם שהוא אנטי תזה לכול מה שהכרתי בחיי עד כה.
גבר צעיר, בטוח בעצמו,יציב ומאושר, לא שואל שאלות, לא מחפש תשובות, פשוט חי את החיים.
הייתי מאושרת והלכתי אחריו כעיוורת. עם השנים הגעתי למקומות זרים לי לחלוטין. גרה במקומות זרים לאישיותי, עובדת וחייה חיים של אישה אחרת. שם לא מצאתי את מקומי.
שכחתי מי אני, מאיפה אני באה ולאן אני הולכת?
כעבור שנתיים ילדתי את בני כדי לממש את אהבתנו ומשפחתנו החדשה.
במקביל נאלצתי לקבל עירויים נגד מחלת הטרשת,ואצל אימי התגלה סרטן השד. לאן שלא הפניתי את מבטי ראיתי רק כאב בלתי נתפס. כעבור חצי שנה נפטרה אימי, עסקיו של בן זוגי קרסו, נאלצנו לעבור דירה לדירה הקטנה בעיר זרה, נראה כי הכול סוגר עלי.
ואז ביום אחד קיבלתי את ההתקף הגדול,התקף שהותיר אותי נכה ומשותקת לחלוטין.קריסה פיזית ולאחריה קריסה נפשית.
שנה ישבתי בביתי, מדדה מהסלון למיטה ולהפך, אחראית לשני ילדים שזקוקים לאימא, בלי עזרה מאף גורם, כשמטלות הבית נפלו על בתי בת ה 12.
התחלתי לתכנת את מוחי להתרומם ותוך שנה חזרתי לעשות את כול מה שעשיתי בעבר ובנוסף התעמלות שכה שנאתי. טיפחתי את רוחי ואת גופי (אותם ביזיתי בעבר) וחזרתי ליצור.
כך טיפחתי נוכחות, משקל סגולי, גיבשתי דעותיי, מאווי, גישתי ובפעם הראשונה הרגשתי שגם לי יש זכות לטריטוריה.
אני בנאדם קוטבי, מחפשת לחקור את הקצוות ולמי אבוא אח"כ בטענות?
הייתי עשירה, ענייה, מוסחת דעת, נקייה,בריאה, נכה, נשואה, גרושה, למדתי והחכמתי, התעשרתי בחוויות ותובנות ומצאתי סוף סוף את התובנות שלי, שנכונות לי, כדי למצוא לעצמי נחלה של שלווה ואושר.
רק לאחרונה הבנתי שמציאות היא מושג סובייקטיבי ולא מצב אקסיומתי.
עד היום חייתי חיים סוערים, מלאי תשוקה, חוותי פסגות רגשיות וצינוקי דיכאון.
התחלתי להתמלא באנרגיות טובות, הזנתי את עצמי, הפרתי, השקתי והקפתי את עצמי רק
באנשים תומכים.
ככול שנתתי לעצמי, כך היה לי יותר לתת לסובבי ולמשפחתי. הרגשתי את עצמי, מצאתי את עצמי ומצאתי לי חיים, חיים ששווה לקום בבוקר.
כשהרגשתי שילדיי בשלים לעצמאות, החלטתי לצאת עם התערוכה המסכמת את יצירתי בשנתיים
האחרונות.
האמנות היא הפיזיותרפיה, הפסיכואנליזה, הקתרזיס, הטובים ביותר בשבילי בחיים.
התעכבתי על עבודותיי, ניתחתי אותם והגעתי למסקנה שעבודותיי הן עיצוב של תרופה ופתרון.
הם באות כפתרונותיי ותבונותיי. אינני מבקשת לזעוק זעקה, להיות בוטה ולהרעיד את אמות הסייפים.
אלא מבקשת לרגש ולהזרים הרמוניה ושלווה לצופה, לבטא מצב של זרימה ואינטראקציה.

בתערוכתה הנוכחית, לאחר למעלה מעשור, בו נמנעה מלהציג את עבודותיה לציבור, רואה בלקינד-שפס, ניצחון.
זהו ניצחונה לגבור על מהמורות חייה, על הטלטלה אותה עברה, אשר טרפה את נפשה
המיוסרת. רק עתה היא חשה שהיא עומדת על רגליה שלה ומסוגלת לממש, במו כוחה, את רצונותיה, מאווייה, את אמנותה.






נוצר: 10/24/2006 8:06:00 PM

זכויות נשים גרסה להדפסה בעיקר נשים שלח לחבר
רק נשים