חדשות - הרהורים על סוף הקיץ אתר נשים s
חברה הרשמה לאתר
היום באתר 28/02/2020
אימייל
סיסמא
פורטל נשים - iWomen
יצירת קשר    |   
דף הבית > חדשות > הרהורים על "סוף הקיץ"
  כתבות אחרונות
המועצה להנצחת הרצל מצדיעה לנשים ציוניות המועצה להנצחת הרצל מצדיעה לנשים ציוניות

צלמי עיתון צלמי עיתון "ידיעות אחרונות" מציגים - עשור להתנתקות

צרצרפיס - הפעם בנושא 'קורות חיים' - הוכרזו הזוכים בתחרות 140 התווים של מפעל הפיס צרצרפיס - הפעם בנושא 'קורות חיים' - הוכרזו הזוכים בתחרות 140 התווים של מפעל הפיס

הכנס הבינלאומי ה-35 לגנאלוגיה יהודית, בירושלים הכנס הבינלאומי ה-35 לגנאלוגיה יהודית, בירושלים

נטע אריאל – אשת השנה תשע נטע אריאל – אשת השנה תשע"ה

טיפים מיוחדים ובטיחותיים לחימום בחורף טיפים מיוחדים ובטיחותיים לחימום בחורף

תרומת יהדות רומניה להתיישבות העובדת בישראל– גדולה, ענפה ומכובדת ! תרומת יהדות רומניה להתיישבות העובדת בישראל– גדולה, ענפה ומכובדת !

  לכתבות הקודמות ליחצו כאן




שתפו בפייסבוק

הרהורים על "סוף הקיץ"

מאת: נולי

האם המושג "סוף הקיץ" הוא עוד עונה בשנה או מצב נפשי? האם תחושת היובש והציפייה לגשם הראשון, נובעות בעצם מ'עייפות החומר' וציפייה להתחדשות?



האוויר בחוץ חם, כבד ומעיק. הציפייה לסוף הקיץ, כבר כאן. העננים האפורים בשמים ממלאים אותי באי שקט. האם זה באמת רק מזג האוויר? האם רוח סתווית, שלכת או הריח שאחרי היורה, הם שיפתרו הכל?

לא יודעת ממתי זה שם. מתי זה התחיל לקנן בי, לשלוח זרועות קטנות לכל מקום, לכל תחום בחיי. לא. לא לטעות. אין מדובר חלילה במחלה ממארת. לא איזה סוג של סרטן גרורתי. רק מחשבות. מחשבות שחודרות ומוצאות נתיב נוסף בכל פעם. כמו מים המפלסים להם דרך, ועוד אחת, ומוצאים לעצמם כל פעם נתיב חדש. הרהורי מחשבה שלא חדלה לרגע. כמו ידיעה שמתקדמת בכל יום, בכל שעה ובכל רגע. והשאלה מהדהדת בי: 'איפה אני'.

איפה אני- לא פיזית. לא איבדתי את הקשר למקום, לאנשים, לזמן. אני - אישה, בת, אם, רעיה, אחות, חברה, אשת מקצוע, אשת חברה, סבתא. כמו כל אחת, גם לי כובעים רבים, ולעיתים אני חובשת כמה מהם יחד, מנסה לתמרן בין דרישות כל כובע וכובע. לשלב, להפריד, לתאם. ברור שאני לא מחדשת כאן כלום. איני יודעת איך זה אצל אחרות. אצלי, בזמן האחרון, זה הנושא שמעסיק אותי ללא הרף. לא שאיבדתי את היכולת לזגזג בין כל התפקידים. אפילו השתפרתי. רק פתאום, ללא אזהרה מוקדמת, גיליתי שבכל הניסיונות לרצות את כולם, איבדתי את עצמי.

ואני לא מבינה מה קורה. הרי כולם כל כך מרוצים. בעבודה - פשוט סיפור הצלחה. לבעלי - אני אשת חיל, רעייה, מאהבת ומארחת שאין שנייה לה. למכרים - אוזן לכל חברה וחבר שזקוקים לחיבוק או חיזוק. כאמא - ברווזה אמיתית, מעורבת בכל, תופרת, סורגת, רוקמת, אופה, מתווכת, מקשיבה ודואגת. ככולבויניקית - מארגנת ערבים חברתיים, ארועים משפחתיים, ארוחות. תמיד שם עבור כולם, אם לא באותו רגע, שעה מאוחר יותר. לא שוכחת. תמיד שם. בטוב וברע, בחולי ובבריאות, בעצב ובשמחה.

ואני? איפה אני? מתי הקדשתי זמן לעצמי? לשמוע אותי? ואיך הגעתי למצב הזה? האם כל הזמן פשוט ברחתי ממני לאחרים, כסוג של הדחקה והכחשה? עד כדי כך, שגם אם אעצור לרגע, אשב בשקט עם עצמי, לא אשמע את קולי. או אולי, בניסיון הבלתי פוסק לרצות את כולם, פשוט נמחקתי. נעשיתי כלי, ונעלם האדם? לא. אני יודעת שאין זה כך. אם הייתי מאבדת את החלק האנושי שבי, מן הסתם לא הייתי מתפקדת כל כך טוב בכל שאר הדברים. נשארת אם כך האפשרות הראשונה. כמו ילד, המנסה להתחבא, אך מצא מחבוא כל כך טוב, שכולם התייאשו ולא מחפשים אותו יותר. כך כנראה גם אני. פחדתי כל כך לפגוש את עצמי, עד שהלכתי לי לאיבוד. וקשה עד מאד למצוא את הדרך חזרה. קשה ודי מפחיד.

וממתי כל זה התחיל? קשה לומר בדיוק. אולי באותו יום שהייתי כל כך מוטרדת ממצב רפואי של אחד מקרובי, וחברה טובה שלי התקשרה. היא ידעה שעובר עלי משהו, שאני מודאגת, מתוחה. כשהתקשרה, בכיתי. היא שמעה בקולי. אך כל מה שאמרה: "חשבתי שלחברה טובה מספרים הכל". כל מה שהיה חשוב לה - האינפורמציה, העדכון: מה קרה. ואני? אולי פשוט תהיי איתי, ותאמרי לי שאם אני צריכה אותך, את איתי? למדתי עוד שיעור על חברות טובות.

ואולי היה זה דווקא כשאחד מילדי, הטיח בי ש'אני לא אמא'. שאני חסרת לב. לא מקשיבה ובכלל לא עוזרת. מסוג המשפטים שילדים מטיחים לפעמים מתוך כעס ואכזבה.

ואולי, ואולי ואולי, מה הטעם לחפש? איפה אותה אישה שרצה למצוא פתרון לכל? השאלות והתשובות שרק מעוררות שאלות נוספות מכבידות עלי עוד יותר.

כל מקרה, היה תוספת לזרדים שהחלו לבעור בי. הבנתי עד כמה שבריריים כל יחסינו. היום- תני את נשמתך, ומחר- מי את בכלל? לא שציפיתי שמישהו ינהג כלפי באותה דרך שהייתי נוהגת או נהגתי בו, אך היה הוגן אם יזכרו שגם אני בן אדם. גם עלי עוברים דברים, גם אני מרגישה, מצפה להבנה, נפגעת, מתאכזבת. אני חזקה עבורכם, לעיתים באמת מצליחה לפעול כמו על אוטומט. להיות בפוקוס. לא להישבר. אך אחרי הכל ולפני הכל, אני בן אדם. גם אני זקוקה מדי פעם לתמיכה.

לא חשבתי על כל הדברים האלה עד עכשיו. עד שהתחלתי לחפור ולחפש. אותי. את זו שאף פעם אין לי מספיק זמן להקשיב לה, שלא לדבר על לשאול שאלות.

אני מנסה. כל יום עוד צעד בדרך אלי. אני יושבת לי בשקט. לא רדיו, לא טלביזיה ולא טלפונים. מקשיבה לקולות הבוקר. כמה מוזר. גם לשקט גוונים משלו. ובכל גוון אני רואה את עצמי במבט שונה. והכל, כידוע, תלוי בעיני המתבונן. כל צליל מתורגם אצלי לתחושה. תחושה שלי.

אני חושבת שאני בדרך הנכונה. אני חוזרת להרגיש דברים שכבר שכחתי. לא עוד רפרוף של נשיקה מילד. אני לומדת לבקש - תן חיבוק. לבקש, זו בכלל בעיה גדולה. שכחתי שמותר. שכחתי שאפשר. שכחתי שצריך. אלה שמסביבי קצת מבולבלים. קשה להסביר להם. קרה משהו? הם שואלים, הכל בסדר? לך תסביר להם, שבסך הכל אני מחפשת את עצמי, לעצמי.

כשאני מעזה לבקש, התחושות מבלבלות. זה כל כך קצר וכל כך ארוך. אם בקשתי ואותו אדם הביע רצון או שמחה להיענות לי, אני כבר חשה שמחה ואושר על הנכונות. כל כך קל לרצות אותי, שזה כמעט פתטי. ואם לא? אתן המון סיבות להצדיק אותו. הוא עסוק, זה מסובך, זה יקשה עליו ועוד מליון תירוצים. למה? מתי אשוב להרגיש כי מגיע לי. מגיע לי, לא אחרי כולם. אולי לא בראש, אבל לפחות תשמרו לי מקום טוב באמצע.

מה קרה לאותה אישה מלאת בטחון שמזיזה הרים עבור כולם? אני יודעת שאסור לוותר. גם הסביבה תתרגל. כל כך הייתי עסוקה בלתת, שאני כבר לא כל כך זוכרת איך לקבל, ויותר קשה - איך לקחת. כן. מותר לדרוש גם כשלא מציעים לך.

אני מנסה לא לתת לעצמי הנחות. בעצם, אף פעם לא נתתי. לפחות כשהיה מדובר באחרים. עכשיו, אני מנסה להתעקש, בשבילי. זה מרגיש מוזר כל כך. ואולי זה סתם שיגעון כזה שיעבור כמו מצב רוח חולף? אני משתכנעת שלא. כנראה הגעתי באמת לקצה באי ההתייחסות לעצמי.

לצד השינוי המחשבתי וההתנהגותי שלי, אני מנסה לברר עם עצמי, איך באמת הגעתי למצב הזה. אולי זה מוקדם מדי, אולי זה הרבה מדי, אבל אני בטוחה שזה לא מאוחר מדי. אני מתקדמת עקב בצד אגודל, לעיתים בצעדי ריקוד, אחד קדימה, שניים אחורה. אני מנסה להתקרב אלי.



נוצר: 9/15/2011 8:36:00 AM

זכויות נשים גרסה להדפסה בעיקר נשים שלח לחבר
רק נשים