סוד הקסם של מוחסן מחמלבאף – החבר האמיתי של הקולנוע הישראלי

בשיחה ארוכה ועמוקה שהתקיימה על הר הכרמל המוריק במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה – 31 של חיפה, הייתה לי הזכות והכבוד להכיר אדם הומאני, חביב וחכם שהוא גם "במקרה" אחד היוצרים הבולטים של הקולנוע האיראני, מתפקד השנה כיו"ר חבר השופטים בתחרות הקולנוע העלילתי הישראלי בפסטיבל ופעיל צדק נמרץ שתרומתו לארצו ולעולם לא תסולא בפז.

הוא גדל במשפחה מטריארכלית עם עוד אח אחד ושתי אחיות ודאג מגיל צעיר לסייע לאימו החד הורית בפרנסת המשפחה. כצעיר בשכונות הדרומיות של טהראן, הוא הקים מיליציה מחתרתית, ובגיל 17 נורה ונעצר בעת שניסה לחטוף נשק משוטר. הוא שוחרר מהכלא זמן קצר לאחר המהפיכה של 1979 והיו אלה ארבע וחצי השנים בכלא שחידדו את השקפתו על החיים ועל החברה האיראנית, אשר בסיומן התרחק מן הפוליטיקה לטובת עיסוק בתרבות.

עתה, בגיל 58 ועם רקורד מכובד ועשיר של בימוי 30 סרטי עלילה, תעודה וסרטים קצרים בעשר מדינות וזכייה ב-50 פרסים יוקרתיים עבור יצירתו וכסופר שפרסם 30 ספרים וסיפורים, יש לו נקודת השקפה מעניינת ביותר על החיים, הקולנוע, גורל עמו ו... עלינו הישראלים.

זהו לא ביקור ראשון שלך בארץ. האם השתנה כאן משהו?
"למעשה, הגעתי לכאן פעמיים לפני מס' שנים בשביל הסרט, "הגנן", למספר שבועות וביקרתי בחיפה ובירושלים ופעם אחרת הוזמנתי לפסטיבל הקולנוע בירושלים.
עתה זוהי הפעם הרביעית שלי בישראל. בפעמיים הראשונות הייתי עסוק בלצלם סרט וחיפשתי אמת מסוימת אך בפעמיים האחרונות ניתנה לי ההזדמנות לדבר עם אנשים. בייחוד עם יוצרי סרטים ישראליים ויכולתי להקשיב לקולות שלהם, להבין אותם – מה שהיה טוב עבורי כי אנו זקוקים להבין אחד את השני.
אנו זקוקים לדיאלוג. כפי שאני רואה את זה, אנו מגיעים לעולם הזה כדי שיהיו לנו חיים טובים ולא נולדנו בגבולות או בקרקע מסוימת כי אם כולנו תושבי כדור הארץ.
כך אני מתייחס לחיים ולתפקידנו כאן. גם אם אנחנו מספר מיליארדים של תושבים, אנו יכולים לחלוק את כדור הארץ יחד ויחסית בקלות. אנו חיים בנקודת זמן מסוימת בה צריך לממש את הפוטנציאל.
אחת הבעיות היא שכולנו חיים בעבר, בהסטוריה, לא מניחים בצד לרגע מי הרג את מי. הם (האנושות) לא היה מסוגלים לפתור את הבעיות שלהם בעבר והיום אנו יכולים. את העבר יש להניח בבית הקברות ולהיפרד ממנו לשלום.
כאשר חושבים על העבר, מאבדים את הרגע הנוכחי – גם אם קיימים בו זיכרונות חיוביים לפעמים.
ניסיון חיי מלמד אותי שתמיד כאשר היו לי שאיפות לעתיד וציפיות לקראת הבאות, ב - 99% מהמקרים הדברים פשוט לא קרו כפי שתכננתי ואיכשהו, תמיד לטובה. יש לזכור כי פעמים רבות הציפייה הורגת את הרגע.
לדעתי, אנו צריכים להיפגש דרך המדיום הקולנועי. העם האיראני מכיר אתכם דרך הקולנוע שלכם ואתם מכירים אותנו יותר דרך הקולנוע שלנו."

האם אתה חושב שהיום בו תהיה קו-פרודוקציה איראנית-ישראלית הוא קרוב?
"בטח. אפילו דרכי. למה לא?!"

מה הם הרשמים שלך מהסרטים הישראליים שראית עד כה בהיותך שופט בתחרות הישראלית?
"אני אוהב אותם מאוד. אוהב את הרגישות שלהם, האמת שיוצאת מהם והחלון שפותחים בפניי בראש ובראשונה כצופה להביט פנימה לתוך החברה כאן. איני בא ממקום שיפוטי. אנו צריכים להסתכל אחד על השני כאן דרך המבע האומנותי ולא הפוליטי.
יש לי חיבה יתרה לקולנוע הישראלי ולא פעם מצאתי עצמי נלחם עבורו. אני זוכר שלפני מספר שנים הייתי בחבר השופטים של פסטיבל קולנוע באוקראינה ומצאתי לנכון שאת הפרס הגדול צריך לקבל סרט ישראלי וממש רבתי עם יתר השופטים. ולא בגלל האומה ממנו הגיע, אלא, משום שזה היה סרט מקסים, "ביקור התזמורת".
סרטים ישראלים רבים שראיתי אהבתי והבנתי שיש כאן רגעי קולנוע אמיתיים. קול אחר של האומה שלכם. הקול של העם בעוד שמהממשלה מתקבלים קולות מיליטנטיים.
הבנתי שהיוצרים שלכם מצליחים להוציא החוצה את הנשמה הפועמת של העם המופלא היושב כאן בציון וזה מרתק אותי."

כיצד אתה מרגיש עם העובדה שסרט ישראלי דובר פרסית עומד לייצג את ישראל באוסקר?
"זה מדהים בעיניי. אנחנו זקוקים לדוגמה כזו של חברות וחיבור. זוהי תמונה של איך יכול להיראות העתיד בין 2 העמים, כי את יודעת שהעתיד הוא לה זהה לעבר. הכל משתנה. ואלה הדוגמאות הראשונות: שופט איראני בתחרות קולנוע ישראלי וסרט ישראלי דובר פרסית מתחרה על הפרס הגדול באוסקר. זה פנטסטי!"

במקום ממנו אתה מגיע, נדמה לפעמים כי התחושה זהה לישיבה על חבית נפץ תמידית. בהיותך אדם כה פורה – עושה סרטים, כותב ספרים, כיצד אתה בוחר את הנושאים שלך?
"יותר מאוכל ויותר מביטחון, אנו זקוקים למשמעות בחיינו. ללא משמעות, החיים שלנו ריקניים.
זה לא מספיק לשרוד. צריך בשביל מה. יעד, מטרה, שאיפת, משאלת נפש כמוסה... וכך אט, אט בכל נקודת זמן – צץ לו הנושא הבוער, המשמעות התורנית".

ומהי בשבילך בגדול אותה משמעות? מהו ה"אני מאמין" שלך?
"אני מאמין בחברות. בלעדיה האדם והאנושות ככלל היא בודדה. אדם שהוא בודד יכול להגיע למצב בו הוא רוצה להתאבד. אסור לנו להיות לבד – לא כבני אדם ולא כחברה.
בעוד מדינות מונעות על ידי הממשלות שלהן על ידי הפחדה, לאומיות ומסרים מהסוג הזה, אם היו ממירים אותם בחברות – זה באמת היה נותן תקווה לאנשים, כמו תחושה של פרח המקבל מים. כאשר אתה נטוע בפחד, אתה חולה ומבודד את עצמך.

מטרת חיי היא להביא חברות לעולם הזה, לטפח את המושג, התחושה והאמיתיות שלה.

אנו ברי מזל כי כל אחד מאיתנו הוא יצור חי על פני כדור הארץ, ואם כבר אנחנו פה, אז כדאי לעשות עם זה משהו."

ויש לי מסר לשרת התרבות שלכם:
"איך היא יכולה להגיד שאינה תומכת בסרטים שאינם תומכים בממשלה? אנו זקוקים לשמוע. הייתי שמח לפגוש אותה כדי להסביר לה כמה שאני תומך בקולנוע שלכם. אני מעוניין בשיחה חברית, בשיתוף, בלשמוע את דעות רעיי. אם מישהו הוא שר התרבות במדינה, זהו שר תרבות של אומה שלמה על אף שהיא משויכת למפלגה. מי שנמצא שם למעלה, אמור לעבוד בשביל האומה כולה."

ואם כבר דיברנו על שרה והזכרת אישה, איך אתה עם פמיניזם?
"אני האדם הכי פמיניסטי שיש כי ממש אצלי בבית, יש לי 3 נשים שעושות סרטים: שתי בנותיי ואישתי. אני תומך נלהב בנשים. תומך בזכותן להבעה אישית ועצמית, אפילו אם לפעמים זה יוצר לי קשיים בתוך ביתי שלי, עדיף לי שהן תבטאנה את עצמן ואבין אותן מאשר שתהיינה מתוסכלות. כשהן פורחות ולהן טוב, אני שמח ומאושר".

אתה עושה סרטים וגם כותב ספרים. איזה צורך ממלאים אצלך הספרים שסרטים לא יכולים לספק?
"לכל אחד מהם יש את היכולת להכיל עד גבול מסוים. את יודעת, ספר הוא יותר אישי. הוא סוריאליסטי, הוא מייצג עולם בפני עצמו. את יכולה לגשת לפינה עם הספר ולקרוא משך יומיים-שלושה. זה כמו להתאהב במישהו באופן מאוד פרטי. סרט הוא משהו אחר לגמרי. אני מאמין בקולנוע במימדים גדולים ואמיתיים. קולנוע זה לא לראות סרט בטלפון הנייד שלי. זה לראות בגדול ועם אחרים. אנו יכולים לאכול בבית, אך עדיין יוצאים למסעדות. כך גם קולנוע, יוצאים ויושבים באולם גדול וצופים בחברותא. לא לבד. כנ"ל לגבי תפילה: אנו יכולים להתפלל בבית, אך עדיין הולכים לבית כנסת או מסגד או כנסיה...
כך אני מחליט, אגב, איזו אינטרפרטציה אני מעניק לרעיון שלי. אני חושב לתומי האם זוהי נובלה או שזהו סרט. לא כל ספר יכול או בכלל צריך להפוך לסרט – טעות שאני שם לב שהרבה נוטים לעשות.
ספר הוא כמו אוקיינוס. את צריכה משהו קטן יותר כדי להפוך את זה לסרט."

ההשכלה שלך היא, למעשה, כלל לא קולנועית אז איך הגעת לעשות סרטים?
"אני עבדתי בהרבה מאוד עבודות כדי לסייע לאימא שלי ואז נכנסתי לכלא למשך מספר שנים. מתוכם חצי שנה עברתי עינויים פיזיים במהלכם נהרסה לי רגל שמאל ועברתי לאחר מכן הרבה מאוד ניתוחים כדי ללכת כמו שצריך וגם להשלים פיסות עור שהיו חסרות ונלקחו ממקומות אחרים בגוף.
לאחר 6 חודשים של עינויים, ניתנה לי האפשרות לקרוא. ואכן מידי יום קראתי לפחות ספר אחד – מהבוקר עד הערב, וכך בזמן שהותי בכלא, קראתי 2,000 (!) ספרים. מכל הסוגים. זו הייתה האוניברסיטה שלי. לכשהשתחררתי, התחלתי לעשות סרטים לאחר ההפיכה.
במצב הפוליטי החדש שנוצר, הציעו לי משרה בשלטון, אך סירבתי כי טענתי שדווקא דרך האומנות אני מרגיש שאוכל להשיג יותר. התחלתי עם שידורים ברדיו, צילמתי 3 סרטים ואז הבנתי שאני חייב לדעת ולהבין יותר מהו קולנוע . אז החלטתי לאסוף 400 ספרים שונים על קולנוע מכל מיני אנשים שהכרתי, ומשך שישה חודשים נוספים ישבתי עם עצמי וכתבתי לי סיכומים, עד שהגעתי למחברת משלי – יותר ספרון – אליו איגדתי את התובנות הגדולות ביותר על מה שלמדתי מהקריאה והוא הפך למדריך המעשי שלי."

בשנת 1996 הוא נטש באופן זמני את הקריירה הקולנועית שלו כדי ללמד. הוא הקים את בית הספר לקולנוע "מח'מלבאף", שבו לימד קולנוע לקבוצה נבחרת של תלמידים - בהם שלושת ילדיו.
ורק כדוגמה אחת להצלחת דור ההמשך: בתו הבכורה, סמירה, ביימה סרט בשם: "5 אחה"צ" שזכה להצלחה גדולה מאוד.

מה היה האירוע המחולל שגרם לך לעזוב את איראן?
"בתחילה נתנו לי לעשות סרטים, אך אט, אט החלו לסרב לכל התסריטים שהצעתי, לכל הרעיונות שלי לספרים, החלו לאסור צפייה בסרטים מסוימים שלי ואז הבנתי כבר שאין לי ברירה. אם אוטמים וחוסמים את חופש הביטוי שלי, איני יכול להמשיך לחיות במקום הזה."

ולאן ברחת עם המשפחה?
"הגעתי לאפגניסטאן ללמד קולנוע את הדור הצעיר כי הבנתי שאני "שימושי" גם לאחרים. בכלל, הצלחתי להכניס מקורות של חינוך ותרבות לילדים ולנשים שלא היו קודם לכן וכמובן, יצרתי שם סרטים עד ששלחו אחריי מתנקשים כדי להרוג אותי ושוב ברחתי. הגעתי לטג'יקיסטאן ויצרתי שוב סרטים, הקמתי פסטיבל קולנוע ושוב חזר הסיפור על עצמו ואז – לפני 11 שנה ברחנו לפאריז. שם הצלחתי לעבוד תקופה מסוימת עד שנאלצנו לברוח גם משם משום שזה הגיע למצב שכבר הייתי צריך להיות מלווה בשומרי ראש בשל העובדה שמצאו לנכון לשייך אותי לגורם פוליטי באיראן בו העזתי להביע תמיכה בשעתו.
כיום אנחנו חיים בלונדון והכל יותר שליו ובשבילי זהו בסיס ממנו אני יוצא לכל מיני מקומות בעולם בשביל הסרטים והפרויקטים שלי. למשל, שהיתי ארבעה חודשים בגיאורגיה כדי לצלם את הסרט האחרון שלי שאף מוקרן בימים אלו בפסטיבל: "הנשיא" או שישה חודשים ששהיתי בהודו בשביל סרט אחר."

אתה מבין שסיפור חייך הוא סרט בפני עצמו?! אולי כזה שתרצה אחת מבנותייך לעשות יום אחד...
"כן. אין לי ספק. אבל זוהי יותר נובלה מאשר סרט. זה גדול ומתפרס..."

בטח מתפרס, עם ההצלחות שלך עד כה, אתה לא פחות מג'יימס בונד האיראני... רגע של צחוק גדול נשמע מצידו.... שלא לדבר על סיפוק בשל ההקבלה.

ונחזור לנשים. כיצד מתבטאות כיום הנשים האיראניות?
"נשים באיראן נמצאות תחת שני סוגים של לחצים: האחד הוא של המשטר האיסלאמי הקיצוני השם עליהן הרבה לחץ בגלל האידיולוגיה שלהם: לכסות עצמן, לא לצאת מהארץ, לקבל דרכון רק אם הבעל או האב כבר קיבלו כזה וכו'. הלחץ השני הוא מבית – גישה פטריארכלית שלטת המקשה עליהן "להרים את הראש" ולקבל יחס שווה. ובאטמוספירה הזו הן נמצאות באופן קבוע.
הן מתחתנות בגיל צעיר מאוד: בין גילאי 12 ל – 15. רק כדוגמא אצלי במשפחה: סבתי, אימי ואחותי התחתנו כולן כאשר היו בנות 12 וזהו לא סימן טוב.

אבל... כיום הנשים האיראניות כבר מייצגות עבור הגברים שלהן משהו נוסף מלבד רעיה או אם או אחות כי אם חברה. וזהו שינוי חשיבתי גדול מאוד. נכון שהוא עדיין לא נחלת כולם, אך הוא קורה ומתעמק.

לאחר ההפיכה באיראן, נשים חשו צורך להתקדם, להעז ולרכוש השכלה ומיליונים מהן אכן פנו לרכוש לעצמן השכלה – מה שהמדינה מאפשרת, תודה לאל. יש הרבה נשים משכילות. כראייה להתקדמות, כאשר היו ההפגנות הגדולות באיראן בשנת 2009 מיליונים יצאו לרחובות וביניהם – 600,000 היו נשים. שינוי מדהים מבחינתנו.

ביתי הבכורה, סמירה, אומרת שיש משהו חזק המאפיין את הנשים האיראניות : שככל שמנסים להדחיק אותן ולדחוף אותן למטה, הן קופצות יותר גבוה למעלה אחר כך.
יש היום תנועות נשים באיראן שמנסות לקדם הרבה מאוד סוגיות חשובות. חלקן אף נעצרות בשל פעילותן.
הן מאוד פעילות וביניהן הרבה פנו דווקא לתחומי הקולנוע. החלוצות היו שתי בנותיי והיום צעירות רבות הן בימאיות פעילות. והן טובות."

האם זה הודות לבית הספר לקולנוע שהקמת?
"היום כבר לא. זה כבר נהיה צורך חברתי. יש ארבעה בתי ספר לקולנוע והם מתמלאים בקלות."

דרך אגב, מוחסן יודע לספר שחופש ביטוי מסוים מגיע גם בדמות טרנדים. למשל: אחד הטרנדים הבולטים היום אצל נשים איראניות הוא לעשות ניתוח אף. מאחר ורוב גופן מכוסה, הן אומרות לעצמן שלפחות את האיבר שרואים שיהיה כבר יפה. ..

ועוד רגע של רפלקציה על הנשים באיראן מגיע ממוחסן:
"באיראן יש אימרה האומרת כך: אם אתה מתעקש על משהו 9 פעמים, זה ישפיע.
כך אני חושב שהעם שלי צריך לנהוג וכך אני חושב שאתם צריכים לנהוג בהתייחס לדברים אותם אתם חפצים לשנות.
תראי, משך שנים רבות אמרו לשליטים להכניס נשים כחלק מהממשלה ובשל השמרנות שלהם זה לא קרה, אך כל הזמן נאבקו על כך ודיברו על כך. ועכשיו... תראי איזה אבסורד : שדווקא המנהיג הגרוע ביותר עד כה, הביא שינוי טוב לנשים. כיום יש 2 שרות בממשלה. הכל עניין של התמדה!"

וכיצד חי כיום העם האיראני כולו?
"היום העם האיראני חי חיים כפולים: את אלו שהוא מראה בחוץ ונאלץ להיכנע לתכתיבי המנהיגים ואת החיים הפרטיים שיש בבתים, הקרובים יותר למערב באינספור דרכים.
כיום ניתן להבחין בהרבה יותר ליברליות וחילוניות שמאפיינת בתים רבים מאשר איך שזה היה לפני 30 שנה.
מה שקורה בפועל הוא שהעם הולך ומתפתח ומשתנה וההנהגה לא. והדיסאוננס הזה צורם.
היום השלטון באיראן קונה את תומכיו וגם זה מהווה חלק קטן מאוד."

ומה יכול לגרום לשינוי המיוחל?
"אנחנו אפילו לא יכולים לשנות באמת את המצב באמצעות בחירות כי גם אם מצביעים למישהו אחר, זוהי מריונטה שהשליט המוחלט שם כדי לטשטש את האנשים ובסוף אותו כוח מגיע לשלטון. זה כאילו להגיד לאנשים: האם אתם רוצים את העוזר הזה שלי או את האחר?!
המצב הזה גורם לרבים לעבור על החוק כי הם לא יכולים להסתדר עם הקיים. זו גם הסיבה שרבים מהצעירים נוהגים בתגובה קיצונית והפוכה רק כדי למרוד ולעשות דווקא.
נוצר מצב אבסורד, שכיום רק 30% מהאוכלוסיה עוד היה חלק מהמשטר הקודם ואז יש להם מדד להשוואה ואילו ה – 70% הנותרים פשוט לא אוהבים את הקיים אך הם גם לא מכירים משהו אחר."

איפה בעולם יש מנהל/מנהיג טוב, לדעתך?
"שאלה לא פשוטה. גם הדמוקרטיות הנאורות ביותר מתנהלות בצורה שהיא בעייתית.
יחד עם זאת, ניתן להצביע על שבדיה ועל לא מעט מדינות מערביות שמצבן, ללא ספק, עדיף וטוב מאשר במשטרים טוטאליטריים.
אחרי הכל, אנו חיים באותו מרחב של כדור הארץ. כאשר קורה משהו בצד אחד, בדרך כזו או אחרת זה משפיע על הרבה מדינות אחרות. כאשר ישראל נוהגת בצורה מסוימת, זה משפיע גם עליי.
אם רק היינו יכולים לתקשר דרך האומנות, דרך היוצרים – הכל היה נראה אחרת אך איני משלה את עצמי ..."

מה מייחד את העם האיראני לדעתך?
"מבחינה תרבותית, הם יותר ספרותיים מאשר חקלאים, למשל. יש לנו 30,000 ספרי שירה ומשוררים וסופרים גדולים שהעם מאוד מכבד אותם.

כחברה – אני מרגיש שהם איבדו את הזהות האמיתית שלהם מאחר וכל ניסיונות ההישרדות בין המשטרים הפכו אותם לשקרנים מדופלמים. זוהי היום דרכם לשרוד ואז השקר הופך לעור שני.

זהו המקום בו ליוצרי קולנוע או אומנים, בכלל, יש תפקיד לשקף את האמת. ברור שלא יתנו לי לעשות שם סרט עם מסר כזו כפי שבעבר כבר אסרו על סרטים שלי להיות מוקרנים, אך התפקיד מחכה לנו. אולי היה טוב אם הייתה קמה לה תנועה שהיא אומנותית במקורה ומנסה להביא שינוי."

מה הפרויקט הבא שלך?
"תמיד יש אצלי משהו בהכנה. או שיצא ספר או שיצא סרט.
לעשות היום סרט עבורי הוא לא דבר פשוט כי עדיין רודפים אחריי. ברגע שאמצא מקום מספיק בטוח בשבילי, יגיע גם הסרט."

לסיום "סיכמנו" שאני מחכה להגעתן של בנותיו הקולנועניות ושל אשתו ולביקורו הבא של חבר אמיתי לקולנוע שלנו וליוצרים כאן.

(* תמונות : גלית רוזן – יח"צ פסטיבל)