ראיון חג עם נאוה סמל, תסריטאית "דבר על מקום הימצאם"

במוצאי יום העצמאות ישדר הערוץ הראשון דרמה שהופקה במיוחד לטלויזיה , "דבר על מקום הימצאם", המתרחש באותם ימים קשים של קליטה, עלייה ועיבוד מאורעות ארצות המקור והמוצא. זהו סיפורם של מהגרים ועולים שמנסים בכל כוחם להתערות בארץ החדשה, ועם זאת לשמור על זהותם.
למרות המצוקה הכלכלית, צלקות העבר והחשדנות ההדדית, נוצרים בין הגיבורים קשרי נפש.
מוסיקת הג'אז של דיזי גילספי מלווה את הגיבורים כגעגוע לכל מה שאבד להם, כמו גם האפשרות לעולם אחר, טוב יותר.

לכבוד ההקרנה החגיגית, ערכתי ראיון ספיישל לחג עם התסריטאית, נאוה סמל.

כמחזאית, סופרת ויוצרת בלב ובנשמה, פורסת בפניי נאוה את מקורות השראתה לסיפור, את כברת הדרך שעשתה עד שהסרט יצא לפועל ואת משנתה הערכית הכל כך נוגעת לאותו מקום שרבים מנסים לברוח ממנו... פנימה לתוך עצמנו.

מהו מקור ההשראה לסרט?
"מאוד מאמינה שצריך לעלות פרקים של ההסטוריה הישראלית על המסך. לסאגה כ"כ מלאה דרמות כמו הסיפור הישראלי, אין שום נוכחות על המסך הקטן וזה מתבקש כאן.
איך שאני רואה את זה, זהו המשך של מחיקת זיכרון שאיני מקבלת אותו!
לכן שנים רבות חלמתי להביא את הפרק של עולים חדשים בכניסתם לחברה הישראלית. המתייחס, אגב, אמור למסך הקטן שהוא מלא בריאליטי, חבר'ה מגניבים והאווירה השינקאית.
אין לי טענה לקולנוע הישראלי בכלל. הטלויזיה היא הבעיה ובשנים האחרונות אפילו עוד יותר.
כמו שה – BBC משכילים להבין ולשלב זאת, כך צריכים גם אנחנו. ההסטוריה היא מכרה של דרמה והגיע הזמן שנבין זאת.
הסרט מתמקד ברגע המכונן שבו העולים בוחרים להיות ישראליים וההשראה היא באמת התוכנית המיתולוגית, "המדור לחיפוש קרובים", שהדבר המעניין הוא שגם מי שלא היו לו קרובים שנספו בשואה, ישב ושמע את התוכנית.
נכון לאותם הימים, זהו היה מנוע החיפוש הכי גדול שהיה בחברה הישראלית (טרם גוגל) ובעיניי גם מנוע האיחוי, כי הוא חיבר בעזרת העברית אנשים מכל התפוצות."

עד כמה משולבים בסיפור נתונים ביוגרפיים או "סובבי מציאות" עליהם גדלת?
"ההשראה הביוגרפית הוא סיפור הסבא והסבתא שלי. סבי נטש את סבתי ואבי התינוק בבוקובינה ב – 1919, הגיע לאמריקה והקשר ביניהם התחדש רק 30 שנה מאוחר יותר כאשר חיפש מקום מחודש במשפחה כשהוא התעוור.
אבי אציל הנפש קיבל אותו למשפחה. במציאות העניין אירע בשנות ה – 60 ואילו הסרט מתרחש בשנת 1949. הדמויות בסרט הן בדיון מוחלט.
למפגש עם הסבא האמריקאי שהיה אנטי ציוני ומגיע למפגש עם משפחה ציונית, הקדשתי גם ספר שיצא בשנות ה – 80 בהוצאת עם עובד, "גרשונה שונה"."

כיצד משתקפות הנשים בסרט? מה המאפיין העיקרי שלהן ?
"הנשים הן באמת הכח שמוביל חיים. בעיקר הדמות של אנוצה – אותה מגלמת יונה אליאן. היא שרדה את טרנסניטריה, האכילה את משפחתה כשהיו על סף רעב, סחרה בשוק השחור וכאשר היא מגיעה לישראל וזו תקופת צנע, והיא מזהה איום של רעב, היא פועלת באותם אינסטינקטים של הישרדות. סנדרה שדה הגדירה אותה כ"אמא קוראז' רומניה".
גם הנשים האחרות: רבקה אותה מגלמת לבנה פינקלשטיין – הרדיו בשבילה הוא האפשרות לחיים כי היא נחושה למצוא מישהו מהמשפחה הגדולה שלה שנספתה באושוויץ.
שתי המשפחות שורדות כלכלית כי שתי הנשים עושות עסקה כלכלית. הן לוקחות את הגורל לידיים והן סוחבות על הגב את כל המשפחה."

עד כמה נראית לעין הישראליות המתגבשת של הדמויות השונות - עם דגש על הנשים בסיפור - לעומת הגלותיות שלהן ?
"הכל נראה באמצעות העברית. ראשית, יצרתי סוג של פילוח דורי בכמה שפות. אנוצה עוד רוצה לדבר יידיש. כתבתי דיאלוגים שלמים ביידיש שזכתה לתרגום. מדהים איך שכל היידיש חזרה לי לחיים כשכתבתי. רבקה עדיין מדברת יוונית, הנשים – הדור הבא (כלות) כבר מדברות עברית מתוך בחירה.
הסרט נפתח בסצינה שבא גיתה ושריקה מתלבטות האם לעברת את שמותיהן חעבריים כי זה הצו של בן גוריון. הילד הקטן כבר מדבר רק עברית.
כך הישראליות שלהם הולכת ומתגבשת. אנוצה, למשל, מתעניינת בשמות הישראליים. יש שם בחור צבר פקח מטעם משרד האספקה והקיצוב והיא שואלת אותו לשמו. כשהוא עונה "יזהר", היא עונה לו: "אתם עם השמות הגויים שלכם..." רק אח"כ היא שואלת אותו לפירוש השם וכך היא לומדת עברית."

האם סיפור המעשה נכתב מלכתחילה כתסריט המיועד לטלויזיה ?
"נכתב כתסריט מלכתחילה כי בעיקר רציתי להראות את פני הדברים. כיצד חיו בדירות הצנועות האלו כשהדקור על הקיר הוא מחבט השטיחים, כשבישלו על פתיליה. זה היה ברור לי שזה יהיה סרט. אומנם אנו נדברים "רק" על 65 שנה אחורה, אך לגבי הילדים שלנו זה כמו תקופת האבן."

כיצד נוצר הקשר ומאוחר יותר השת"פ עם יהלי ברגמן?
"הוא צעיר ממני וממש לא חי בשנים האלו כמו שגם אני לא אך הוא בן של שורדים. דור שני כמוני. אביו – דוד ברגמן יצר יחד עם חיים גורי וז'קו ארליך את הסרט הראשון על השואה בישראל, "המכה ה – 81". הנושאים האלה בנפשו של יהלי בדיוק כמו שלי.
השותפות הזו היא בת 13 שנה. צחקנו שהסרט יהיה בר מצווה והוא היה מחויב לו לא פחות ממני ולפעמים כשרפו ידיי, הוא זה שהאמין שאפשר להמשיך. שנהפוך אבן על אבן כדי ליצור אותו.
הוא בחר לסרט סגנון מאוד עכשווי כי הוא רצה שאדם צעיר היום יתחבר לסרט ויוכל לראותו ולהבין. לכן אין כמעט מבטאים. גם סגנון המשחק מאופק מאוד. סרטים של שנות ה – 40 הם מאוד פאתוסים וקיטשיים ומבחינה זאת הסרט הזה מודרני יותר.
בנוסף, יש שותף שלישי ליצירה הזאת והוא המעצב המוסיקאלי אסיף צחר, נגן ג'אז ישראלי בינלאומי, הרי הרדיו עומד במרכז הסרט והוא משדר גם המון מוסיקה ישראלית של השנים ההם. מכיוון שהגיבור, ניסן, הוא חצוצרן ג'אז שהחצוצרה שלו נמכרה בטרנסניסטריה בשביל פרוסת לחם, אז הסרט מלווה גם בפס קול של ג'ז ובקלאסיקה ישראלית בעיבודי ג'ז. גם את אלה עשה אסיף צחר שהוא אחד מנגני הג'ז הישראלים המפורסמים כיום שעושה קריירה בעולם והיה מדהים לראות איך הוא מגלה את נכסי צאן הברזל הישראליים... באיזו התלהבות. הוא הפך להיות מומחה למוסיקה של שנות ה – 40 רק תך כדי עבודה על הסרט.
אך אם לחזור לשאלה עצמה, בלעדי יהלי כל הסרט הזה לא היה קורה."

האם, לדעתך, קיימת חשיבות או משמעות יתרה לעובדה שהסרט ישודר דווקא בערוץ הראשון? ממלכתיות לעומת מסחריות...
"ברור שכן. זה ממקד את החשיבות של ערוץ ציבורי בישראל.
הערוצים המסחריים – שגם אליהם פנינו במהלך הזמן - ברחו מהסרט שלנו כמו ממגיפה. מבארוני הטלויזיה המסחרית שמעתי משפטים כמו : "שואה זה לא רייטינג" , "מה צנע ? זה לא מצטלם יפה".
אחד ההיבטים המדהימים הוא שיהלי הצליח ליצור מהדלות הזו אסתטיקה. כשאתה מצלם עליבות אינך רוצה שהסרט יהיה עלוב. "

על אילו פרויקטים את עובדת בימים אלו ?
"על ספר חדש, על מחזה חדש בשם "בחזרה לאישראל" עם דביר בנדק והבמאי אלדד זיו בהפקה של אנסמבל עיתים של רינה ירושלמי. נכנסים לחזרות ביוני.
בקנה יש שת"פ בקנה ביני ליהלי על עוד סרט טלויזיה – מה שאומר שיהיה שוב מאבק לא פשוט, אך אני כמו אנוצה. אני לומדת ממנה ובכלל אני לומדת מהדמויות שלי שהן תמיד יותר ממני. יותר אמיצות, יותר מעיזות..."

ביודעך שנכתב כאן תסריט, האם חשבת על ליהוק מסוים כאשר עבדת על הדמויות ?
"חשבתי על יונה אליאן ומהרגע הראשון כתבתי לה את התסריט. אנחנו חברות כבר 36 שנים ואף פעם לא עבדנו יחד. הכרתי היטב את משפחתה, אהבתי את הוריה, שני שורדי שואה מפולין וראיתי אותה בדמות האישה הנחושה, היפה והאוהבת. הבה לא נשכח שיש כאן סיפור אהבה מאוד גדול של אישה המחכה לבעלה 30 שנה גם לאחר שנטש אותה ומקווה למצוא אותו."

האם זוהי התנסות ראשונה עם תסריט מבחינתך?
"לא. כבר כתבתי מספר תסריטים בעבר. אחד לקולנוע, 2 סרטים תיעודיים ועוד דרמה לטלויזיה חוץ מזו"

כיצד את רואה את תפקידן של נשים כמספרות סיפורים ?
"בצורה כבירה. הן המעבירות של הזיכרון האינטימי. זה מתחיל מזה שאימא היא זו ששרה שיר ערש ומשכיבה לישון. אמא הייתה אחראית על אזור הכניסה לחלום. על הדמדומים שבין מציאות לדמיון. זו הייתה סוג של שליחות של הנשים בתוך הבית יותר מהגברים – בשנים שאנחנו גדלנו.
כיום יש חלוקת נטל שיוויונית במשפחה במובן הטוב. הפונקציה של האבא במשפחה היום היא מאוד שונה מפעם. לכן הנשים בשנים הראשונות של מדינת ישראל הן אלו שהעבירו את הזיכרון האינטימי יותר מהגברים."

אילו ערכים, אם בכלל, את חושבת שהשתנו מאז התקופה בה מתרחשת העלילה לימינו? היכן את רואה את השוני הגדול ביותר והיכן את הדמיון, אם קיים כזה?
"מה שיוצא מהסרט היא סולידריות מאוד, מאוד עמוקה. גם אם יש חשדנות – כי זה מה שהחיים לימדו את הגיבורה שלנו – קיימת שותפות גורל. אלמנטים אלו היו בקומה המאוד גלויה של החברה הישראלית וכיום הם מבצבצים רק בעיתות מצוקה. ביום יום אנשים הם גסי לב, תוקפניים, עוקצניים. ממהרים לנשוך ומלטפים רק שיש איום של טילים.
לזה הגעגוע הכי גדול שלי והצער הגדול שברמה היומיות זה נעלם."

מה הניע אותך בתחילת דרכך המקצועית לכתוב? איך התחלת לכתוב ?
"כפי שכבר אמרתי בעבר, הילדה שבתוכי - נקרא לה לרגע "הילדה ההיא" - סיפרה לעצמה סיפורים בחושך כשאחזה בידו של אחיה הגדול. שניהם עמדו מול החלון השחור והריק, ולמרות שהייתה קטנה ממנו היא שמרה עליו, והסיפור עזר לשניהם להאמין שעוד מעט תיפתח הדלת והבית יתמלא.
הילדה ההיא סיפרה לעצמה סיפורים כשהייתה בודדה, בשעות של עצב, כשהעולם נראה לה מקום מאיים ומסוכן. אחר כך היא למדה - בעיקר לימדה את עצמה - לספר את הסיפורים גם כשהיא שמחה.
זרעי הסיפורים שלי נבטו בתל אביב, אבל לא רק בתל אביב. רבים מהם צמחו דווקא מכל מה שלא היה בתל אביב; נהר קפוא, פתותי שלג נערמים על צמרות אשוחים, הרים שכיפותיהם לבנות ושמיים עם אור כחלחל. הסיפורים קיבצו אל תוכם את כל מה שהביאו איתם ההורים והסבים מהמקומות הרחוקים והקרים שבהם עברה עליהם ילדותם שלהם.
עכשיו אפשר לחזור ולקרוא לה "הילדה שבתוכי". זו שמניחה אותיות על הנייר ומקווה שהקסם יפעל. עד היום אני די נבוכה שאומרים עלי "סופרת". הייתי מעדיפה לקרוא לעצמי "מספרת"."

מה, לדעתך, מצליח היום להעביר את המסרים הברורים ביותר לחברה? איזה אמצעי ? האם רק המדיה? מקומה של התרבות ככלל בחיינו.
"אנחנו בתקופה של תפר. של מהפכה בה הפורמטים הישנים הולכים ומאבדים את תוקפם .(הפרינט לסוגיו). אין תקליט, אין דיסק אך אנשים עדיין רוצים לשמוע מוסיקה. יש דעיכה של הקוראים. יש היום יותר כותבים מאשר קוראים.
אני חסידה גדולה של הפורמט הדיגטלי של ספרי EBOOKS . שני הספרים האחרונים שלי באנגלית, יצאו שניהם כך אבל כמו שאדם ירצה לשמוע צליל ויתענג עליו, כך אדם תמיד ירצה לשמוע סיפור.
מדובר כאן על הצורך הטבעי של האדם כיצור מספר סיפורים ושומע סיפורים כך הוא מבין את חייו. כך אני הבנתי את חיי כשסיפרתי אותם לעצמי קודם כל כסיפור."

איך אנחנו בהיבט זה לעומת העולם ?!
"נראה לי שבישראל יש יותר כותבים מאשר בעולם כי הישראלי עדיין רואה בספר סוג של נצח קטן שארוז בדפים. סוג של סמל סטטוס. לאדם נעים להגיד "הוצאתי ספר" וכל אדם חושב – ובצדק - שסיפור חייו צריך לעלות על הכתב. כך אדם לא חייב להיות סופר. כאן היטשטש הגבול בין ההגדרה המקצועית של סופר שזה בכלל ייעוד ולא מקצוע לבין לא מעט אנשים שמפרסמים ספרים אך שהספרות היא אינה ייעודם.
אומנות היא ייעוד. היא לא נעשית למען כסף או תהילה אלא בתוך עצמך. ברמה כזו שאתה תמות אם לא תעשה את זה."

מה רצית והאם את חושבת שהצלחת להעביר את המסרים הרצויים דרך העלילה גם לצופה שאינו ישראלי ?
"אין לי מושג. טרם עמד במבחן. בואי נעבור את הצופה הישראלי והצעיר בפרט. החשש הגדול שלי הוא שהדמויות האלו והפרקים ההסטוריים הללו הודרו מעיניהם של הצעירים. כולי תקווה שלא יחשבו ש"אויייי זה על זקנים", על אף שעל המסך הם צעירים.
היה לנו חשוב מאוד להראות לצעירים שאולי יצפו בסרט את הסבים והסבתות שלהם במלוא נעוריהם. שהם עושים סקס, מגדלים ילדים, מלאי תשוקה, בצעירות השוקקת, בלבלובם... "

הסרט הוא גם נר זיכרון לקהילות יהודי רומניה ויהודי רודוס ביוון שנספו בשואה, וסיפורם נותר עלום בשיח הישראלי.

באופן אישי, לא רק שקיבלתי את כל הסיבות לצפות בדרמה ולהראותה לכל סביבתי, אלא גם תחושה של ליטוף לאגו הישראלי שמפעפע בכל אחד מאיתנו ומכאן, שגם בי - לדעת, להרגיש ולהיות מרוצה שיש נשים נפלאות כמו נאוה סמל - על כל מה שהיא מייצגת - בחברה שלנו!

חג שמח וצפייה מהנה !