חדשות - הרהורים לשנה אזרחית חדשה אתר נשים s
חברה הרשמה לאתר
היום באתר 21/11/2024
אימייל
סיסמא
פורטל נשים - iWomen
יצירת קשר    |   
דף הבית > חדשות > הרהורים לשנה אזרחית חדשה
  כתבות אחרונות
סוד הקסם של מוחסן מחמלבאף – החבר האמיתי של הקולנוע הישראלי סוד הקסם של מוחסן מחמלבאף – החבר האמיתי של הקולנוע הישראלי

שנת 'הקהל' ברובע היהודי בירושלים, בסימן אחדות ושוויון שנת 'הקהל' ברובע היהודי בירושלים, בסימן אחדות ושוויון

למה לי פמיניזם עכשיו? למה לי פמיניזם עכשיו?

המועצה להנצחת הרצל מצדיעה לנשים ציוניות המועצה להנצחת הרצל מצדיעה לנשים ציוניות

צלמי עיתון צלמי עיתון "ידיעות אחרונות" מציגים - עשור להתנתקות

צרצרפיס - הפעם בנושא 'קורות חיים' - הוכרזו הזוכים בתחרות 140 התווים של מפעל הפיס צרצרפיס - הפעם בנושא 'קורות חיים' - הוכרזו הזוכים בתחרות 140 התווים של מפעל הפיס

הכנס הבינלאומי ה-35 לגנאלוגיה יהודית, בירושלים הכנס הבינלאומי ה-35 לגנאלוגיה יהודית, בירושלים

  לכתבות הקודמות ליחצו כאן




שתפו בפייסבוק

הרהורים לשנה אזרחית חדשה

מאת: נולי

שיפוטיות, הבנה וחברות. "מי שמך שר ושופט?" מחשבות המשתנות עם השנים.



הצגה שבה צפיתי לאחרונה, החזירה אותי מספר רב של שנים אחורה. מדובר ב"אחרון ימיה", ואיני מתכוונת לספר את תוכנה כדי לא לקלקל לכם. רוצו לראות. משחק מדהים של מרים זוהר ה"אחת". איני מבקרת תיאטרון וההצגה היתה עבורי רק טריגר למחשבות על חברתי לשעבר, שלצורך העניין אקרא לה חני.

חברותנו רבת השנים ידעה עליות ומורדות, אך תמיד התבססה על אמון הדדי ופתיחות, שלעיתים לא הבנתי איך הגענו אליה. לא היתה זו חברות לכוס קפה, לא לקיטורים של משועממות וגם לא כזו שחשבה שבשיחותינו נפתור את הבעיות. היתה בה באותה חברות, הידיעה שמה שלא יקרה, אנו שם, אחת עבור השניה. יכולנו להסכים או לא-להסכים על נושאים שונים, אך הדברים שהשמענו זו לזו, היו תמיד בגדר הצעה לא מחייבת. הענקנו אחת לשניה אמפטיה לצד ניתוח אובייקטיבי של מצב, שימשנו אוזן קשבת ולעיתים גורם מדרבן למעשה זה או אחר. העזרה ההדדית היתה פסיבית ואקטיבית, לפי הצורך והיכולת של כל אחת.

נזכרתי באותה חברות כשצפיתי בהצגה. חיי אשה, הנלחמת על משפחה וקריירה ומשלמת מחיר כבד מאד. היא נתפסת לעיתים כאנוכית, שדואגת רק לקידומה. אשה הזונחת את ילדיה בידי מטפלות ובני משפחה בדרך להצלחה. נשים, המוותרות על חום, אהבה וריגוש לעצמן, מתוך מחשבה על המשפחה והילדים, נתפסות כאנוכיות. לא מדובר בחיי נישואים עמוסי ריב ומתח. התחשבות בבעל שאותו אהבה פעם, מונעת ממנה לפגוע בו, להיפרד ולבנות לעצמה מסגרת חדשה.

מאז שנישאו, עברו שנים רבות, והיא אשתו, מתפקדת על אוטומט. אינה חשה מלבד חובה, דבר. אך החובה היא מעל הכל. הוא בעל טוב, אין לה תלונות, אך בכך אין די. במצב של לא לבלוע ולא להקיא, הקריירה הפכה לה מפלט. כלפי חוץ היא אשה טובה, אך בליבה היא יודעת, כי מבפנים הכל מת. היא מוותרת על האהבה החדשה שמצאה. על האפשרות לחיות שוב. לא רק כבעלת תואר מצטיינת בתחומה, אלא כאשה. היא בוחרת לחיות את החיים ללא שמחה, בוחרת להתמודד עם העומס, עומס רב, שיעסיק אותה. שלא יוותר זמן לדברים האחרים, וכל זאת, בכדי לא לפגוע במסגרת.

חייה כבר נטולים תקווה ושמחה. כל התעודות והקידום שקיבלה, לא שווים את החום האהבה והתשוקה שעליהם ויתרה. החוכמה והעשייה שעליהם צויינה לשבח אינם תחליף. מי שניחנה בשכל לא בהכרח חסרת רגש. אך המחשבה שפעלה בדרך שתיטיב עם המשפחה, גורמת לה להמשיך. היא פוגעת בעצמה, באמונה כי זו הדרך לתמוך ולגרום למשפחה לחיות טוב. המסגרת המשפחתית, לדעתה, כל כך עוטפת ויציבה עבורם, שהיא לא מעזה לגרום לטלטלות. שנים מאוחר יותר היא עלולה לגלות, כי המחיר ששילמה היה לשווא.

לא רק שלא סייעה ותמכה במשפחה, אלא להיפך. המשפחה שילמה מחיר כבד. היא שבורה, לבדה, והכעס והאשמה למצב מוטלים עליה. כבר נאמר פעם: אולי האהבה עיוורת, אך השכנים לא.. במקרה זה משפחתה חשה וידעה הכל. היא מואשמת על ידי משפחתה באדישות, חוסר התחשבות בכולם, חוסר לב ביחס לבעלה, ואף בחוסר מסוגלות הורית מצד ילדיה הבוגרים.

כל אלה העלו בזכרוני שיחה שניהלנו חני ואני. היא, במקום מעולה בקריירה, בעל מפרגן, תומך בהתקדמותה. לא מתלונן שהוא זה שנשאר עם הילדים כשהם חולים, דואג לבידורם בחופש. הוא לא מאשים ולא מתלונן שהיא מתקדמת על חשבונו. הוא בעבודתו, חרוץ אך לא זוכה להכרה וקידום, למרות זאת, מאושר בחלקו. ולתוך כל זה נכנס "שחקן" חדש. גבר. מושך, מאתגר, שגורם לה לשכוח מהתסכול, מהעייפות, וממלא אותה בשמחה, אושר, עניין, התרגשות ואנרגיות מחודשות.

לא שפטתי, לא גיניתי אותה. רק חזרתי וביקשתי שתיזהר. היא משחקת באש. הצעתי לה לבחון את עצמה, מה היא באמת מחפשת ורוצה. ריענון? להרגיש שוב נחשקת? ומה המחיר של הרפתקאה כזו? האם שקלה את התוצאות אם יתגלה העניין? הייתי שם כל פעם שהתלבטה, אוזן, מצפון, לב ושכל. רק כשאמרה כי הגיעה להחלטה הלא פשוטה, אין בדעתה לפרק את המשפחה, אך בדעתה ללדת ילד לאותו גבר, ללא ידיעתו, מטעמים אנוכיים, "שישאר לה תמיד משהו ממנו", על כך לא יכולתי לעבור לסדר היום. לא אמרתי הרבה. נראה היה לי שהיא כבר החליטה, אך לא חסכתי ממנה את דעתי.

לאחר אותה שיחה הרגשתי שלא אוכל להיות חברתה כבעבר. הרבה דברים ששמעתי, הדחקתי או למדתי לקבל, גם אם הכעיסו וקוממו אותי. הפעם, הרגשתי שלא אוכל להיות שם עבורה, ליד משפחתה, ולתפקד כאילו דבר לא קורה. התרחקתי. אולי נכון יותר לאמר, התנתקתי. לא יודעת מה היה סופה של אותה פרשה. נפגשנו לאחר כ-12 שנים. ביוזמתה. כאילו לא עברו אלא רק כמה שבועות. החברות חזרה ללא שאלות ותהיות. לא דברנו על אותה פרשה שוב.

בתחילה אמרנו, כי נשב ונדבר על מה קרה שהקשר ביננו נפרם, אך שתינו נמנענו מלחזור לנושא, כל אחת וסיבותיה עימה. אנחנו שוב חברות טובות. באמת. חולקות סודות ומשתפות בהתלבטויות. יודעות שאנחנו יכולות לסמוך זו על זו. ההתרחקות, אני משערת, לא נשכחה גם מצידה. אולי הזמן ואולי הגיל עשו את שלהם. ואולי למדנו על עצמנו דברים חדשים. היא נשואה לאותו בעל מסור. במשפחתה ילד נוסף.

ואני חושבת לעצמי "מי שמך שר ושופט"? ממתי את זו שאוחזת בשרביט המוסר והמשפט? כיצד העזת להתנתק מחברה טובה, כשהיא היתה זקוקה לך. האם מעשי אז היו תוצאה של "מוסריות יתר"? אולי קטנוניות? איום? נסיון להראות לה כי יש לה מה להפסיד? ואולי פעלתי מעמדה נמוכה דווקא, כי ידעתי: אם אהיה שם, לא אוכל לעזור, ואולי אף אזיק. היתכן שכעסתי כי קיבלה החלטה כה גורלית? ולבד? ואם קיבלה, ההיה עלי לראות בתוצאתה של אותה החלטה? עד כמה נכון לוותר על ערך אחד - חברות, למען ערך אחר - נאמנות, מוסריות, שבעצם, לא אני זו שמוותרת עליו? נכנעתי לשכל? לרגש? וכיצד הייתי נוהגת כיום באותה סיטואציה? אין לי תשובות.

ומי באמת, אם בכלל, שילם ומשלם עד היום את המחיר? זאת, אני חושבת, אני אפילו לא רוצה לדעת.

.



נוצר: 10/01/2012 09:36:00
עודכן: 10/01/2012 09:38:00

זכויות נשים גרסה להדפסה בעיקר נשים שלח לחבר
רק נשים