איך עוברים את החג בשלום?

לא לכולם ארוחת החג היא תפוח בדבש, תמרים ורימונים. לא לכולם ארוחת החג הינה חגיגה. ישנם רבים שארוחת החג עבורם הינה מחויבות שהיא סיוט, ואם אפשר, אם רק היה אפשר, הם היו מוותרים עליה בשמחה, כבר עכשיו.

קובי גרוש מזה שלוש שנים: " אימא שלי והאחים שלי חמים ואוהבים אותי, אבל הם באים עם הילדים שלהם והילדים שלי עם אימא שלהם ואני... אין לי טענות... פשוט המפגשים האלה קורעים אותי מבפנים..."

לרונית ולהוריה יש יחסים מורכבים: " אימא שלי מחפשת אותי. תמיד יש לה טענות... זורקת מילים. זה פוגע בי. אבא שלי שותק. תמיד היה ככה. אני בולעת... הייתי מוותרת בשמחה על כל הארוחות האלה, אבל לא נעים לי הם מבוגרים ומי יש להם חוץ ממני ומהמשפחה שלי?" 

תמר "הכבשה השחורה" שלא נישאה, נורית שמתגעגעת לאימה שנפטרה השנה, מרדכי המבוגר והבודד, יובל ושני ששוב ירגישו שהם לא עומדים בסטנדרט של המשפחה ועוד רבים. ארוחת החג מכבידה עליהם ויכולה להכביד גם המשפחות שלהם. איך מתנהגים איתם הם כל כך רגישים ופגיעים? "קובי נכנס ומביא איתו עצב גדול. קשה לי להסתכל לו בעיניים... אבל מה אני יכולה לעשות??".

מירית אוהבת לארח, המשפחה שלה היא הכול עבורה ויחד עם זה, מתקשה לבשל. "זה לא השטח שלי. יש לי שתי ידיים שמאליות." לפני כל ארוחה חגיגית נכנסת לחרדות, מתקשה להירדם בלילה.

ארוחת החג מעמתת רבים מאיתנו עם נושאים שביום-יום אנחנו מחליקים. לכבודה עולים מחדש סכסוכים וחשבונות מהעבר, לצד געגועים למה שהיה ואיננו עוד.

מה עושים איך עוברים את ארוחת החג בשלום?
בגדול, יש כאן הזדמנות לצורת חשיבה והתנהגות חדשה, ברוח הימים האחרונים. הזדמנות לצאת מתוך ראיה "צודקת" ומאשימה שרואה לרוב את עצמנו בלבד ותולה את האחריות במישהו אחר, ולעבור לראיה כוללת ורחבה יותר, "צודקת" פחות ומציאותית יותר. שנותנת מקום לזוויות ראיה שונות לשכון יחד. יציאה מעמדת הקורבן הפגוע והנוטר מאפשרת הבראה של מערכות יחסים מסובכות בעלות משקעים כבדים של שנים.

מה בעצם חשוב בארוחת החג?
ביחד נעים ושמח או לא לוותר לה על המשפט ההוא שאמרה לפני שנתיים??
לכן כדאי למצוא דרך לבנות גבולות ברורים ובריאים בין חברי המשפחה. גבולות המכבדים איש את בגרותו ושיקול דעתו של האחר ובו זמנית מכבדים את עצמנו.

כשאימה של רונית  מעירה לה בכל הזדמנות, היא לא מכבדת לא את רונית ולא את עצמה ואף לא את הסובבים שעדים לקנטורים שלה. אפשר שהאם מסתובבת עם "בטן מלאה" על רונית או על החיים, אך זו לא הדרך לפרוק את המשא. האם ניתן בשיחה יזומה ומכובדת לפני ארוחת החג לבנות גבולות ברורים בין רונית לאמה? 

לפתוח, עד כמה שניתן ומתוך הקשבה וכבוד לאחר, את הדברים שמציקים.
לעיתים ניתן לעשות זאת בשיחה בארבע עיניים ולעיתים יש צורך בתווך של אדם נוסף, בן משפחה, או איש מקצוע שתפקידו לגשר בין הניצים.
ליצור חוזה, הסכם חדש במערכות היחסים. חוזה חדש מגיע אחרי שהקשבנו לאדם האחר ואחר כך שיתפנו בכאב שלנו. ואז נפגשים באמצע. כל צד מוותר על משהו לטובת הקשר, לטובת עתיד טוב יותר במערכת היחסים. חוזה מאפשר לשמור על גבולות בטוחים ולחוש מוגן בסביבה שעד כה הייתה חודרנית ומביכה.

ולעיתים יש להיעזר בבן או בת-ברית שיעזרו להרגיש בנוח סביב לשולחן. שיתנו את ההרגשה ש"אני לא לבד". לעיתים אין עם מי לדבר. זו התחושה. ניסנו להבין, לשתוק, להבליג ובאמת זה מה יש. שתפו אדם קרוב בן זוג, אח, אחות, חברה טלפונית בקושי שלכם. ובקשו שיהיו איתכם פיזית סביב לשולחן. כך לא תרגישו לבד. והכול יראה יותר אפשרי.

הומור הזכרנו? לקחת את כל הנאמר בפחות רצינות. ולטבל בהומור. אישית, זה לא עובד עבורי אבל אולי לכם זה יצליח.

דבר נוסף מותר לעגל פינות. אם קשה למירית לבשל או לאפות. מותר לה לחלק את מטלות הארוחה בין המשתתפים. דבורה אלופה בעוגות דבש וציפורה מלכת הסלטים. והנה העול יורד. ומותר, ממש מותר לקנות מאחרים. ישנם בוודאי מאות של אנשים טובים שזו פרנסתם, מבשלים מתוך תשוקה והרבה אהבה, מצאי לך את הסגנון האהוב עלייך, נסי והזמיני. יד לוחצת יד, תרמת לפרנסה והורדת מעצמך עול מיותר.

לכל המארחות, גם אם המטבח הוא אהבת חייכן. כדאי לחלק את עומס הקניות, הבישולים והניקיון  בין בני המשפחה השונים ובוודאי על גבי מספר ימים. כשאתן מגיעות לשולחן החג עייפות ומרוטות עצבים זה מעיק על כולם. והסיבה המרכזית שלשמה התכנסתם – כינוס משפחתי שמח, מתמוססת. נשמו עמוק ואפשרו לאנשים נוספים לתרום את תרומתם. זו הזדמנות לתרומה משותפת ברוח המסורת החדשה.

הסתכלו מנקודת המבט של הילדים שלכם. איזו דוגמא אתם מעניקים להם? לא אשכח נסיעה ברחובות עיר ישראלית לפני שנים רבות. נהגתי ברכב המשפחה ומאחור ישב חגור אחד מילדינו. הוא היה בערך בן שלש שנים. אני שקטה מרוכזת בנהיגה ופתאום אני שומעת: " אימא, אין כאן שום אידיוט". מכירים את ההארות האלה? שבוינג כמו נדלקת נורה מעל הראש? אכן, נסענו ברחוב צדדי ושקט ונהגתי בבטחה. הצעיר שלנו שיקף לי באחת את ההתנהגות שלי ליד ההגה, שלא הייתי מודעת לה עד שהוא שיקף לי.
מה הילדים שלכם משקפים לכם על סבתא? סבא? דודה רונית? ועליכם בארוחות החג? כדאי להקשיב. לרוב זווית הראיה הנקייה ופשוטה שלהם מאירה לנו תמונת מצב שלא היינו מודעים לה.

בהצלחה לכולם ו... חג שמח ושנה טובה !

*** חגית בן-שחר היא בעלתM.A. מטפלת ומדריכת מטפלים בטראומת לידה ומרצה במגמה לפסיכותרפיה הגופנית במכללת רידמן.