לגור בכפר ולהרגיש בעיר

שאלת כדאיות המגורים בכפר אקטואלית מתמיד. הרבה תלוי ביכולת לשלב בין איכות חיים וערכים האופייניים לקיבוצים ולמושבים לבין חדשנות ואינדיבידואליות המאפיינת את העיר.
אם כן, כיצד אפשר לגור בכפר וליהנות משני העולמות?

הדיון סביב היתרונות והחסרונות במגורים בכפר לעומת העיר הינו עתיק יומין. כולנו יודעים שלגור בכפר אומר ליהנות מאיכות חיים, ערכים, פסטורליות וריחוק מהקדחתנות והאינטנסיביות שכרוכים במגורים בעיר. יתרונות אלה באים כמובן על  חשבון נוחות, נגישות וגם חדשנות ואינדיבידואליות במידה רבה. כשזה נוגע לבחירת בית חלומותינו, כל שוחרי הפסטורליות יינטו לחפש קרקע מתאימה במושבים או בקיבוצים. לבחירה כזו, יש מספר משמעויות מבחינת תכנון הבית. האם, למשל, הבחירה לגור בקיבוץ מאלצת אותנו להיכנע לאילוצים תכנוניים מוכתבים מראש או שמא נוכל ליהנות מאינדיבידואליות וחדשנות שאינה עולה בקנה אחד עם ערכי הקיבוץ המסורתיים?

אפרת מאירי, אדריכלית הרחבה בקיבוצים, משיבה על השאלה מנקודת מבטה: "ההיסטוריה של הקיבוצים היא בעצם ההיסטוריה של מדינת ישראל. רוב הקיבוצים היו ועודם יישובי ספר המהווים יישובי גבול למדינתנו הקטנה. הקיבוץ, שנוצר מתוך אידיאולוגיה של צורת התיישבות שיתופית המבוססת על ערכי הסוציאליזם קורא לשוויון ולשיתוף כלכלי ורעיוני של בני הקיבוץ. במשך השנים, אידיאולוגיה זו נתנה את אותותיה גם במבנים ובבתים בקיבוצים שנבנו ברוח השיתופיות. עם השינויים החברתיים שעברו הקיבוצים במהלך המאה ה- 20, ובעיקרם ההפרטה, אלמנט האחידות והשוויוניות הולך ודועך ומפנה מקומו לבנייה חדשנית ואף אינדיבידואליסטית, בדומה לבנייה העירונית".
עוד היא מוסיפה : "כל מי שגדל בקיבוץ זוכר את אותם מבנים מרכזיים בתוך הקיבוץ שהיוו את "מדורת השבט" הקיבוצית, כגון חדר האוכל המיתולוגי ובתי הילדים. מבנים אלה נתנו מענה פונקציונאלי לבני הקיבוץ במגוון רחב של צרכים הקשורים בפנאי, בידור, גיבוש חברתי ומגורים. האדריכלית מאירי גורסת כי מבנים אלה מסמלים במידה רבה את תופעת "העדר" הקיבוצית והעדר הזהות האישית. לדעתי, המדובר בקונפורמיות במיטבה שבאה לידי ביטוי גם בתכנון

המבנים שהיה בבחינת תכנון להמונים. המגמה הזו הלכה והתפתחה עם שיכון כל המשפחות והרווקים בצריפים ולאחר מכן בבתי רכבת משותפים עד להפסקת הלינה המשותפת סביב תחילת שנות ה- 80. במהלך עשור שלם התווספו שינויים קטנים, כגון מטבחון, חדרי שינה לילדים ופינת אוכל משפחתית, כששיאם היה בתכנון שכונות שמראה הבתים בהן זהה אך פנים כל בית תוכנן ועוצב לפי טעמה האישי של המשפחה".

לדעת מאירי, תחילת שנות ה- 90 היא בבחינת "תור הזהב" בקיבוצים ומסמלת תחילתו של עידן חדש ומודרני בבנייה הקיבוצית, שהתולדה החשובה שלה החל מהמאה ה- 20 היא בנייה בשכונות ההרחבה בקיבוצים. מגמה זו הינה בבחינת תופעה פופולארית המאפיינת בני קיבוץ לשעבר החוזרים להתגורר בקיבוץ או משפחות חדשות שספגו את אורח החיים העירוני ובוחרות לשלבו עם ערכי הקיבוץ שזכו לעדנה מחודשת.

אין ספק שהאפשרות ליהנות משני העולמות מגדירה מחדש את שאלת הכדאיות במגורים בכפר לעומת העיר, ועדיין... הבחירה נתונה בידיכם.