קריירות של נשים

פעם, מזמן מזמן, כאשר שימשתי כמגייסת עובדים, שמעתי לעתים קרובות שאומרים: 'אל תשלחי לי אישה לתפקיד הזה'. ידעתי בדיוק למה הכוונה. 'היא צעירה, רק סיימה את הלימודים', ניסיתי לשכנע.



'כן, היום היא רווקה ויש לה מוטיבציה ובעוד שנה-שנתיים תרצה להתחתן, ואז יבואו הילדים, ואז, כשיהיה עומס היא תלך הביתה מוקדם ואני אתקע עם העומס'.
כשיצאתי משם, מצויידת בתובנות רבות על תפישת הנשים בהיי-טק, הלכתי לעשות דוקטורט בנושא זה (שלא הגיע לסיומו) ולכתיבה עיתונאית שגם תראה את מקומות העוצמה של נשים בעבודה, כי יש והן רבות.

נכון שכל אישה בפני עצמה, כפי שכל גבר בפני עצמו.
כל אישה היא אדם ייחודי, כל אחד מאתנו מנהל את הקריירה שלו בדרכו - על עוצמותיו וחסמיו. עם זאת, קיימים מאפיינים דומים: לנשים, דווקא בגלל התדמית הנ"ל, יש נטייה להיות הרבה יותר נאמנות למקום העבודה. הגברים אולי לא ילכו הביתה מוקדם, וגם לא בהכרח יעשו הרבה יותר בזמן הארוך יותר בו הם נמצאים בעבודה – לנשים יש נטייה להספיק יותר בפרק זמן קצר בגלל מודעותן לשעות העבודה הקצרות יותר שלהן.
הגברים הרבה יותר ניידים. הצעה טובה יותר בשכר או בקידום והם, לעתים קרובות, כבר אינם.
ראיתי את הקריירות של הנשים בשטח וגם מהזווית האקדמית. כיום אני רואה אותן מהזווית של האימון האישי - ממנה אני רואה את העוצמות והחסמים של הנשים בבניית הקריירות שלהן, בשילוב העבודה וחיי המשפחה ובהשלכות ההדדיות של שני התחומים.

תבנית מרכזית אחת שעולה באימון האישי של נשים ובאה לידי ביטוי נדיר הרבה יותר אצל גברים, היא הצורך 'להחזיר לעצמי את המקום שלי'. נשים, בגלל עומס של מטלות בתחומי החיים השונים שהן מושקעות בהם, למדו להעביר את צורכיהן ואת רצונותיהן לסוף הרשימה שלהן. לעתים הן בכלל ברשימת ההמתנה - זאת שלא מגיעים אליה בכלל בחיים העמוסים הללו. כשנשים מדברות על כך, הן קוראות לזה לעתים קרובות באופן אינטואיטיבי, "המקום שלי".
לעתים אני מבקשת מהן לצייר את עצמן בתוך עולמן ובתוך מערכות היחסים שלהן, וכך הן רואות בצורה מוחשית ביותר איפה הן שמו את עצמן. גם כשהן במרכז, הן נמצאות שם בדרך כלל כמספקות צרכים של אחרים.

מסקנה מרכזית שעולה בדרך כלל מהציור הזה, היא הצורך המיידי והדחוף לשנות את מקומן בעיני עצמן. השינוי הזה מתחיל, כמו כל שינוי אחר, בראש. כדי שאוכל להחזיר לעצמי את מקומי, כדי שאוכל להיות אחד האנשים החשובים בחיי, אשה צריכה לעבור שינוי מחשבתי ולאחר מכן, לשנות דפוסי התנהגות שמאפשרות את הכנסתה למקום גבוה יותר בסדר העדיפויות שלה.

אחד הדפוסים שניתן לראות אצל נשים הוא לקיחת אחריות יתר. כשאם מנסה להחזיק את האחריות עבור ילדיה, יש שם מחירים רבים מאוד בדרך: מריבות בלתי פוסקות, טינה של הילדים, תחושות אשם כבדות על שלמרות כל ההשקעה, אינני מצליחה להיות האם המיטיבה שאני רוצה להיות, וגם מחיר גדול בתחום העצמאות של הילדים.

כשאם מצליחה להביא את עצמה למקום אחר, בו היא רוצה לשחרר את ילדיה לעצמאות ולתת להם לקחת יותר אחריות על עצמם, היא מפנה לעצמה זמן ומרחב נפשי ממקום שקט וסומך, להגשמה העצמית שלה. אנרגיות רבות משתחררות ויכולות לשרת אותנו בכל מיני מקומות אחרים, כגון שינוי או קידום בקריירה והכנסת תחומי עיסוק נוספים, בהם נרגיש יותר הגשמה ומימוש עצמי.

מילת אזהרה: לא פשוט להגיע למקום הזה. ההיגיון הצרוף לא תמיד משרת אותנו במקרים כאלה. לעתים קרובות עולים שם 'שומרים', שבשפת האימון האדלריאני שאני סמוכה אליה (המושג הומצא על ידי מיה פרנק לויט ואנאבלה שקד מורותי), שומרים שחוזרים ועולים: המחשבות התוקעות האלה שואלות אותנו, למשל, 'איך אהיה אמא טובה אם אני לא דואגת לילדי בלי הפסקה'?
זה בדיוק המקום עליו צריך לעבוד: להפריד בין ערכנו כאדם לבין תפקידינו האחרים, בבית, במשפחה, במקום העבודה. אם נצליח לראות את עצמנו כבני אדם שווים בחשיבותינו לאנשים האחרים בחיינו, נהיה בנקודת פתיחה מצויינת בהליכה להגשמה העצמית שלנו.

נושא אחר בו נשים מתחבטות לעתים קרובות בתהליך אימון על קריירה הוא אסרטיביות.
נשים רבות חשות, שלא בצדק, שהדרך להשגת דברים היא על ידי 'דפיקה על השולחן' – אם אדפוק חזק מספיק, אשמע ואוכיח שמגיע לי.

נשים רבות מתלוננות על כך, שלמרות שהן עושות עבודה טובה, קולן אינו נשמע. אלא שגם שם יש שומר: כל מהותי תפגע אם אצעק. לכן הן מעדיפות, כך הן טוענות, לנהוג בניגוד לטובתן.

האמת היא בדרך כלל שונה: לא צריך להיות גסי רוח ולצרוח כדי להשמע. האסרטיביות באה, למעשה, ממקום אחר: מהבנת המטרה שלי, הדבקות בה, קבלה אמיתית של הצד שלי והצרכים שלי והלגיטימיות שלהם בעיני, (ע"ע המקום שלי, מהסעיף הקודם).
ויש צד נוסף למשוואה הזאת: האסרטיביות מתאפשרת, ראו זה פלא, כשאנחנו לומדים לראות ולקבל גם את הצרכים של הצד השני, ובמקרה של קריירה – צרכים ורצונות של מנהלים, עמיתים, לקוחות וכיוב'.

איך מתאפשרת אסרטיביות בהעלאת הציפיות שלי לקידום, במעמד ובשכר, למשל? לגיוון והעשרה בתפקיד? ואיך זה קשור להבנת צורכיהם של אחרים במקום העבודה שלי?
כשאני אציג את ציפיותי בצורה חד-צדדית, בלי התחשבות באחרים, הן לא יתקבלו כלגיטימיות. יתרה מזאת, השיחה אולי תרחיק אותי ממטרותי עוד יותר. כאשר אני מביעה נכונות להתחשב בצורכי המערכת אך מבהירה את צרכי וציפיותי, ואולי גם שואלת – מתי ניתן יהיה להגיע לקידום המיוחל, ומה עלי לעשות לצורך זה? יש תשובות. אולי הן לא 'מייד ועכשיו' אבל יש נתונים ודרכים שעולות.

אימון לאסרטיביות כולל לעתים אימון של ניהול 'שיחה מנצחת', בה מציב האדם לעצמו מטרה כגון קבלת תוספת שכר שהוא מרגיש שמגיעה לו. עליו להיות משוכנע לחלוטין שתוספת זאת מגיעה לו, אך עליו גם לדעת על מה הוא עומד ועל מה הוא מוכן לוותר, וכמו כן, עליו להיות משוכנע שהוא רואה את הצד השני כבעל צרכים לגיטימיים משלו, אחרת השיחה הופכת במהרה משיחה בה יש שני מנצחים לשיחת התנצחות שקשה מאוד לצאת ממנה עם תחושה טובה.

מתאמנים רבים, כשהם בונים שיחה כזאת, מבינים שלעתים ראו צל הרים כהרים, וראו פתאום בבוס, שהפכו אותו עם הזמן ליצור דמוני ומרושע, אדם בעל יתרונות וחולשות אנושיות.

נשים שרוצות להתקדם או לשנות משהו בסיסי בקריירה שלהן או אפילו לעשות שינוי מהותי של ממש וללכת לקריירה שנייה או שלישית, יכולות לעשות זאת ממקום בו יפתחו את חזונן לגבי השינוי המהותי הזה. הרבה יותר קל להגיע למטרות כאשר אנחנו מדמיינים אותן, על פרטי פרטיהן. הדרך לשם נעשית הרבה יותר ברורה, וגם הרווחים שנשיג ממסלול קריירה חדש. כמובן שבאותה עת יתבהרו גם המחירים שעלינו לשלם כדי לעשות את השינוי. לעתים קרובות זהו מחיר של בטחון תעסוקתי, ממשי או מדומה. רק כשנראה שאנו מוכנות לשלם את המחיר, אם נדרש, תמורת הרווחים שנוכל להפיק, ושנראה שהרווחים אכן שוקלים הרבה יותר מהמחירים, נהיה משוכנעות לחלוטין שהשינוי הזה הוא כדאי. מאותו רגע, יהיה הרבה יותר קל להשקיע בהליכה לקראת המטרות, שכבר ייראו הרבה יותר קלות ונכונות להשגה. ממשהו שנמצא מעבר לקשת שבענן, הן יהפכו ללוח מטרה שכל צעד אליו הוא אפשרי וניתן להשגה.



*** אביבה רוזן היא מאמנת אישית המתמחה בניהול ופיתוח קריירות ומובילת קבוצות אימון נשים להגשמה עצמית.