הסיפור המופלא של בנג'מין באטן

"נולדתי בנסיבות יוצאות דופן"

כך מתחיל "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", המבוסס של ספרו של סקוט פ. פיצ'גרלד משנות ה- 20 של המאה שעברה, על אדם שנולד בגיל 80 ומשהו... ומכאן והלאה "מזדקן" אחורה.


הוא אדם רגיל כמו כולנו, שלא מסוגל לעצור את הזמן. מניו אורלינס של סוף מלחמת העולם הראשונה ב- 1918 ועד למאה ה- 21, מספר הסרט את עלילות מסע החיים המופלא של אדם יוצא דופן, האנשים והמקומות שהוא מגלה בדרכו, האהבות שהוא מוצא ומאבד, שמחת החיים ותוגת המוות וכל מה שנותר נצחי.

על הפקת הסרט
"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" התחיל בסיפור קצר שכתב סקוט פ. פיצג'רלד בשנות ה- 20 של המאה הקודמת, לאחר שקיבל את ההשראה מדברים שאמר מרק טוויין: "החיים היו יכולים להיות שמחים ללא קץ אם היינו נולדים בגיל 80 ובהדרגה מתקדמים לגיל 18."
הסיפור של פיצג'רלד היה לא יותר מגחמה דמיונית, ועיבודו לסרט באורך מלא התקבל כרעיון שאפתני מדי, בלתי ניתן להגשמה. הפרויקט הסתובב בשטח כ- 40 (!) שנה עד שהמפיקים, קתלין קנדי ופרנק מרשל, קנו את הזכויות עליו. כעשר שנים מאוחר יותר מצאו אותו אריק רוט, דייויד פינצ'ר ובראד פיט כרעיון מרתק.
עבור רוט (התסריטאי), הרעיון שימש כהזדמנות לבחון את משך החיים דרך הרגעים האינטימיים היום יומיים, דרך האירועים שעשויים להיות ענקיים כמו מלחמת העולם או קטנים כמו נשיקה. "אריק הוא האדם האידיאלי שיכול להבין את הפוטנציאל האדיר הגלום בסיפור כה רחב יריעה ויחד עם זאת אינטימי," מציינת קנדי. "ב'פורסט גאמפ' למשל, נחשפו תיאורים אינטימיים מחייו על רקע הסיפורים ההיסטוריים."

ההזדמנות לחיות את החיים אחורה נראתה אידיאלית עבור רוט: "זה לא כל כך פשוט. על פניו אתה בטוח שזה יהיה נפלא, אך אלו הם חיים יוצאי דופן, שהם גורם המשיכה העיקרי בסיפור. למרות שבנג'מין חוזר אחורה בגילו, הנשיקה הראשונה, האהבה הראשונה, עדיין משמעותיות עבורו. זה לא משנה אם אתה חי קדימה או אחורה – העיקר הוא כיצד חיית אותם."
בעת שהגה וכתב את התסריט, איבד רוט את שני הוריו. "מותם מאד כאב לי, מן הסתם, ונתן לי גישה שונה לדברים מסוימים," הוא אומר. הסרט בוחן את מצב האדם שחי ללא טווחי גיל וזמן – את אושר החיים והאהבה ואת עצב האובדן. "דייויד (הבמאי) ואני רצינו להעביר את ההרגשה שזה בעצם סיפור של כל אחד. זה רק חיים של אדם אחד – זה מה שיוצא דופן בסרט אך גם רגיל לחלוטין באותה מידה. מה שמשפיע על הדמות המוזרה שלנו יכול להשפיע על כל אחד."

גם חוויית האובדן האישית של פינצ'ר הציתה את המשיכה שלו לסיפור. "אבי מת לפני חמש שנים, והייתי לצדו בעת שהלך לעולמו," הוא נזכר. "זו הייתה חוויה קשה. כשאתה מאבד מישהו שעזר לעצב אותך במובנים רבים, שהוא מודל המופת עבורך, אתה מאבד את הברומטר של החיים. אתה לא מנסה יותר לרצות אף אחד, או לפעול כנגד משהו. במידה רבה, אתה לבד."
עוד בשלב ההכנות לסרט, נפגש פינצ'ר עם המפיקים קנדי ומרשל, והדיונים שלהם הפכו עד מהרה לאישיים. "התחלנו לדבר על הסיפור," נזכר פינצ'ר, "וכרבע שעה מאוחר יותר מצאנו את עצמנו מדברים על אנשים שאנחנו אוהבים שהלכו לעולמם או אנשים שלא הקדישו לנו מספיק תשומת לב, אנשים שרדפנו אחריהם או שהם רדפו אחרינו. לסרט הייתה השפעה כזו על כולנו."

אחד האתגרים הקשים ביותר של הסרט היו להציג את דמותו של בראד פיט בגילאים השונים לאורך השנים. "בראד היה מעוניין לקחת את התפקיד אך ורק אם הוא יוכל לשחק את התפקיד לכל אורך הסרט," מסביר פינצ'ר. "קתלין ופרנק היו מאד סקרנים לדעת כיצד בדיוק נעשה את זה. אמרתי להם שאני לא יודע, אבל לבטח נמצא את הדרך."
פיט אהב גם את המסע שבנג'מין עושה בסרט. "שחקנים רבים שוקלים אם לקחת תפקיד על סמך מה שהדמות צריכה לעשות," אומר פינצ'ר. "ובכן, בנג'מין לא 'עושה' הרבה, אבל בנאדם... הוא עובר חוויות מטורפות. בראד היה השחקן המושלם לתפקיד. זה מסוג התפקידים שיכול להפוך לפסיבי מדי אצל שחקנים אחרים."

השחקנית שנבחרה לחלוק את המסך עם פיט הייתה קייט בלאנשט. הבמאי רצה לעבוד אתה מאז שראה אותה בתפקיד "אליזבת". "אני זוכר שהלכתי לקולנוע וחשבתי לעצמי, 'מי זאת? אלוהים אדירים.' קשה למצוא אנשים עם יכולת וכריזמה כמו שלה."
"קייט בלאנשט", אומר פיט, "מרימה את הרמה של כולנו בסרט. היא מדהימה. היא חברה אמיתית. היא יכולה לקרוא סצינה בצורה שרק מעטים אחרים יכולים. היא פשוט התגלמות החן והיופי. אהבתי את התפקיד שלה בתור רקדנית. זה התאים לה בשל האופי והאלגנטיות שהיא מפגינה תמיד."
בלאנשט עיצבה את דמותה, דייזי, בכל המניירות והתשוקה שיש לרקדניות, למרות ששיעור הבלט שלה האחרון שלה היה רק בילדותה.

דייזי הייתה רק אחת מדמויות רבות שעוברות בחייו של בנג'מין. "בנג'מין הוא כמו הכדור הלבן בביליארד, וכל מי שנתקל בו משאיר בו סימן," אומר פינצ'ר. "כאלו הם החיים – אוסף של שריטות ופגיעות, שהופכות אותו למה שהוא, ולא שום דבר אחר."
"אהבתי את הרעיון של הפגיעות," אומר פיט. "אנשים תמיד משפיעים ומשאירים רושם מסוים. יש משהו מאד פואטי בהשלמה עם זה. זה לא אומר שאתה לא נלחם ועומד על שלך. זה אומר שאתה יודע לקבל את הדברים שלא ניתן למנוע בחיים. אנשים באים והולכים, אנשים עוזבים, אם מבחירה ואם עקב מוות. הם עוזבים בדיוק כפי שאתה תעזוב יום אחד – זה בלתי נמנע. השאלה היא איך אתה מתמודד עם זה."

התפקיד של בנג'מין הציב בפני פיט אתגר שלא נתקל בו עוד מעולם – להעביר את הצמיחה הפנימית של הדמות בעוד היא מתמודדת עם אנשים שונים לאורך הסרט. "המסע של בנג'מין הוא פנימי," אומרת בלאנשט. "למרות הדרישות הפיזיות הברורות מבראד כשחקן, המפתח היה לשחק דמות שמקשיבה, נוכחת ומגיבה לכולם בסרט." פינצ'ר מוסיף: "זו כנראה ההופעה השקטה ביותר של פיט אי פעם."

העלילה
בנג'מין נולד בניו אורלינס ב- 1918, בסיומה של מלחמת העולם הראשונה – לילה נפלא להיוולד בו. אמו מתה בתהליך הלידה, ואביו, שנחרד מהמראה המוזר שלו, נוטש אותו על מדרגות בית נולן, בית אבות אותו מנהלת קוויני, שאוספת את התינוק פנימה. קוויני היא ההתגלמות של אהבה בלתי מתפשרת. היא לוקחת ילד זר, בתקופה בה הגזענות הייתה מקובלת בחברה, תינוק לבן שנולד תחת נסיבות לא רגילות – והיא מסוגלת להתעלם מכל זה ולאהוב אותו.
בנג'מין מעביר את ימי בגרותו בעיירת נמל רוסית רחוקה בשם מורמנסק, שם הוא פוגש באליזבת' אבוט, אותה מגלמת השחקנית טילדה סווינטון. אליזבת' הבודדה, אשתו של דיפלומט, שחולמת לחצות בשחייה יום אחד את התעלה האנגלית, הופכת להיות הנשיקה הראשונה של בנג'מין.
משלב מסוים בחייו, מתאחד בנג'מין עם מי שהייתה לאהבת חייו, מתחתן עימה, מביא ילדה משותפת ובשלב מסוים נאלץ לעזוב בשל הנסיבות המיוחדות בהן הוא חי....

אם יש משהו נראה לעין יותר מכל בסרט הרי הוא היופי הוויזואלי והעושר האומנותי לו דאגו היוצרים.
רוח התקופות המתחלפות נשמרות בנאמנות, הצילום עמוק ובולט, האפקטים המיוחדים המצליחים ליצור אשליה יוצאת דופן מצידו של הגיבור הם מדהימים והבימוי ראוי.
הרעיון עליו מבוסס הסרט כולו הוא אחד המעניק לצופה הרבה חומר למחשבה הן בזמן הצפייה והן זמן רב לאחר שיצא את אולם בית הקולנוע.
הסרט מתחבט בסוגיות הטבע האנושי על צדדיהן היפים יותר והיפים פחות ומעניק הצצה להמחשתן.

בראד פיט נותן הופעה גדולה דווקא ע"י מפגן משחק מאופק וענו בהתאם לדמותו ומוכיח שוב עד כמה נאה הוא (לפחות בשלב זה של חייו ולהבדיל, מוכיח כיצד הזקנה יכולה גם למחוק עקבות של יופי...) .
בשבחה של בלאנשט דובר ונאמר רבות וגם כאן היא מעבירה את התחושות והרגשות של דמותה בצורה משכנעת ומדודה.


ארה"ב / 2008 / 166 דקות
ז'אנר : פנטזיה דרמה

בימוי: דייויד פינצ'ר - סרט הבכורה שלו ב- 1992 היה "הנוסע השמיני 3". ב- 1995 ביים את הסרט "שבעה חטאים" עם בראד פיט ומורגן פרימן - שהפך לסרט פולחן והשפיע על סרטים דומים שנעשו אחריו. שנתיים מאוחר יותר, פינצ'ר ביים את "המשחק", עם מייקל דאגלס ושון פן, וב-1999 חבר שוב לבראד פיט בסרט "מועדון קרב" - בו הופיעו גם אדוארד נורטון והלנה בונהאם קרטר, שנחל הצלחה רבה גם בקרב המבקרים וגם אצל קהל הצופים.
ב- 2002 ביים את "החדר", עם ג'ודי פוסטר ופורסט וויטאקר, סרט עם אפקטים ממוחשבים מתקדמים למדי שהפך גם להצלחה בקופות. ב- 2007 ביים את הסרט "זודיאק", בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהול, על הרוצח הסדרתי שהיתל במשטרת לוס אנג'לס ומעולם לא נתפס.

תסריט: אריק רוט
הפקה: קתלין קנדי, פרנק מרשל צילום: קלאודיו מירנדה
קאסט: בראד פיט, קייט בלאנשט, טילדה סוונסון, ג'וליה אורמונד, טראג'י פ. הנסון


יפה, סוחף ומעורר מחשבה - לראות!