כי בלי תרבות אנא אנו באים? על בגידתה של התקשורת בתרבות הישראלית

כשאומרים בארץ הקטנה שלנו 'תרבות' מתכוונים ברוב המקרים לתוכניות בידור.

כשאומרים בארץ הקטנה שלנו 'תרבות ישראלית' מתכוונים לתוכניות בידור בעברית (או לפלאפל). כשאומרים בארץ הקטנה שלנו 'מוסיקה ישראלית' מתכוונים לשירים פופולאריים
ברשת ג' ובגלגל"צ.



התקשורת בארץ הקטנה שלנו הפכה את המלה 'תרבות' למלה שגורה, ריקה מתוכן, המשמשת בעיקר לתחליפים דהויים. את מרבית משאביה משקיעה התקשורת בתוכניות בידור וברייטינג בטוח, ובכך היא לא רק מזהמת את מוחנו, אלא מסכנת את קיומנו הרוחני ואף הפיסי.

הגיע הזמן לשאול: כיצד ייתכן שהאמנות הישראלית המצליחה כל כך בעולם היא סוד שמור בתוכי המדינה? כיצד זה שאמנים שזכו בפרסים בינלאומיים בתחומי האמנות החזותית והמוסיקה נשארים מחוץ לתחום? כיצד זה שהמדינה מצמצמת באופן עקבי את תקציבי החינוך לאמנות ולמוסיקה? כיצד זה שקונסרבטוריונים הולכים וקמלים בהדרגה? כיצד זה שערוץ התרבות, שהיה מפעל התיעוד וההפצה היחיד של תרבות ישראלית מקורית נסגר לפני שלוש שנים מחוסר תקציב? איך ייתכן שאין כמעט בכלל שיעורי מוסיקה בבתי הספר בארץ? וצריך גם לשאול - מדוע המדינה מעניקה מעט כל-כך לפריפריה בכלל ולנגב בפרט? כיצד זה שכמעט כל מיזם קטן בתל-אביב זוכה לתמיכת הממסד האמנותי בארץ, בעוד שמיזמים מקבילים בנגב, חשובים וחלוציים ככל שיהיו, ממשיכים להתקיים אך ורק בזכות רצונם הטוב של כמה אנשים, שכן התקציב מספיק במקרה הטוב לשמירה ולהסעות? שלא לדבר על הסיכוי הקלוש לשכנע את אנשי הרדיו והטלביזיה להגיע לנגב ולשדר מימנו אירועים תרבותיים, שאינם קשורים בקסאמים?

עניין מפתיע הוא שבניגוד לכל היגיון וכנגד כל הסיכויים, על אף התנכרות התקשורת לתרבות, בעיקר לתרבות המוסיקאלית, זו שאיננה שירים פופולאריים מסחריים, אנו עדים לפריחה תרבותית שאין לה אח ורע בעולם. כל כך הרבה אמנים יוצרים בארץ הזאת. הם עובדים קשה לפרנסתם ועושים את אמנותם בזמנם החופשי ומרצונם הטוב. טובי היוצרים בכל התחומים מוצאים עצמם בקשיי יומיום מבישים. מי שלא מצליח להגיע לרייטינג מוצא עצמו מחוץ לתודעה הציבורית, והתקציבים האמורים לסייע הם מועטים ומחולקים במשורה. ובכל זאת האקדמיות למוסיקה ולמחול הומות בתלמידים, וכך גם בתי-הספר לאמנות ולתיאטרון. הארץ מלאה במקהלות ובחבורות זמר, בקבוצות של חובבי הפיוט, בתזמורות של מוסיקה ערבית, בתזמורות של מוסיקה קלאסית, בהרכבים קאמריים, באנסמבלים למוסיקה חדישה, בזמרים של מוסיקה אתנית, בנגני מוסיקה חסידית, בלהקות רוק מתקדם, בהרכבי ג'אז מעולים ועוד לא אמרתי הכול, כי כל-כך הרבה קורה. אלא שעל זה כותבים מעט ועוד פחות משדרים. ואם כבר מדווחים על משהו, ואינני מתכוון עכשיו לזמרי הפופ והרוק המסחריים, זה נעשה בקיצור, ברדידות, חוטא לאמת ומבזה את האמן ואת יצירתו.

אין ספק שהתנהלותה השערורייתית של התקשורת בעניין זה היא פרי הבאושים של תפיסה חינוכית חדשה ועדכנית כביכול, הדוגלת בהקניית ידע שימושי בלבד, הסוגדת לטכנולוגיה, ולרכישת מקצוע מפרנס, ומתעלמת מערכים חינוכיים, שלא לומר מתרבות.משנה חדשנית זו, מטיפה לתחרותיות ולהישגיות, ונדמה שכל עניינה הוא ציונים גבוהים של התלמידים בבחינות הבגרות. גדל כאן נוער שלא התחנך לצפות, לקרוא ולהאזין, נוער שלא נחשף לתרבות של ממש. לא למקורות ישראל מן התנ"ך והתלמוד ועד לספרות העברית החדשה, לא להיסטוריה, ובודאי שלא לאמנות או למוסיקה, יתרה מכך בודאי שלא לאמנות הישראלית ולמוסיקה הישראלית, אפילו לא לזמר העברי, ובודאי שלא למוסיקה האמנותית, שהיא אמנות מופשטת, שלהבנתה נדרשות למידה, התנסות והפנמה.

אם לא נתעורר ונבין את חשיבותה של התרבות לעתידינו תהפוך ארצנו לגיהינום של ריקנות, שבו מוסיקה קלוקלת, אמנות חזותית פורנוגראפית, ותיאטרון שכולו בידור זול ירעילו את בארות נשמת האומה.

הגיע הזמן לזקוף קומה, להמשיך לעשות אמנות ישראלית בגאווה, לא להתפשר על איכות, גם לא להתפשר על קומוניקטיביות, כי הן אינן סותרות זו את זו. לא ניתן למפלצות הרייטינג לחסל את החברה הישראלית. לא נפחד מן הביקורת המתנשאת, הפוסלת אפשרות לכינונה של תרבות מקומית ישראלית משמעותית.

כי ניתן ליצור אמנות ישראלית שיהיו לה שורשים בארץ ובאנשיה. מותר ואף צריך ללמד את ערכי התרבות, ללמד את שפות האמנויות השונות, לתת מקום חדש ומכובד גם למוסיקה. אפשר לעשות זאת בעברית, ומותר, כן מותר לחבר בין הרוק, הפופ, הג'אז, הערבי, הים-תיכוני, הפיוט, החסידי והקלאסי, אפשר אפילו לחבר את המסחרי והאמנותי, מבלי להתפשר על אמירה כנה, מורכבת ועמוקה. הבה נצא מן השבטיות הזו שהרסה כל חלקה טובה של תרבות במלחמות היהודים. בואו נעשה ביחד, באהבה ובכבוד איש אל רעהו את התרבות הישראלית של העתיד.

על התקשורת בימינו להתחבר אל תחושת שליחות ולוותר ולו במעט על הרייטינג המיידי. ביכולתה לבנות רייטינג ארוך טווח, שבמרכזו תרבות ישראלית אמיתית. עליה לתת כמובן מקום לכוכבים נולדים, אך להשכיל לתת מקום ראוי גם לכוכבים שכבר עברו כמה שנים מאז נולדו. הרי גם הדוגמנים-שחקנים-זמרים של היום, אם בוערת בהם היצירתיות האמנותית, ימשיכו לפעול גם כשכבר לא יהיו כל-כך נוצצים. אל לתקשורת לשפוט את האמנים הישראליים לחומרה רק משום שאינם מביאים רייטינג מיידי. אל לתקשורת להתפלש בעפרם של נביאי שקר, הסוגדים להצלחה הכלכלית המיידית. אל לה ללכת שבי אחר הוולגארי, אחר המציצני. יש לתת מקום של ממש, הזדמנות של ממש, ארוכת טווח ובעלת אורך רוח למה שהוא גם מורכב יותר, אמיתי יותר, כן יותר, מחפש משהו, אומר משהו אמיתי, משהו מכאן. על התקשורת להפנים את כוחה החינוכי, להביא אל קהלה גם מסרים של אמת ושל עומק, לחנכך אותו להבין וליהנות מן התרבות הישראלית.

אני קורא מכאן לתקשורת כולה – הבה נעלה את התרבות הישראלית המקורית ההולכת ומתפתחת בארץ על ראש שמחתנו?

כי בלי תרבות אנא אנו באים?