נשים, גברים, נקבות, זכרים : "זה לזו וזו לזה"

באחד החגים ישבנו, ידידי ואני ושני כלביו, מתחת לעץ הפקאנים הענק במושב ושוחחנו על החיים ועל מוּדעות. ידידי, איש פתוח שאוהב לעוף, לזרום ואף לבעור, תיבל את דבריו באמרות חכמות של רבנינו, כגון "חנוך לנער על פי דרכו", "ואהבת לרעך כמוך" וכיוצא באלה. ידידי אוהב אמרות אלה ומתחבר אליהן מאד. הוא מוצא בהם מסרים רלוונטיים לחייו, לחזונו ולעבודתו.




אך אני הבחנתי, שכל הפסוקים והפירושים שסיפר ידידי נאמרו ונכתבו בלשון זכר, מפי גברים ולמען גברים. במשך שיחתנו התחלתי לחוש אי נוחות פיזית. הבטן התכווצה לי. הרגשתי שמתעורר שם כעס. כשהקשבתי רגע פנימה שמעתי קול רוגז: "את שומעת? הנה עוד אחד שלא שם לב. הנה עוד גבר שאיננו שומע את דבריו שלו. הוא מספר ומצטט גברים אחרים שאינם שומעים את עצמם. ליתר דיוק – הם אינם שומעים את עצמם לא משום שאין להם אוזניים ושכל לשמוע, אלא משום שמתוקף היותם גברים, זכרים, מאד נוח להם לא לשמוע." מן הבטן החל הכעס לעלות בתוכי אל הגרון ובסופו של דבר, במעלה הגרון, אל הפה. סופו של דבר – תחילתו של דיבור. וכשדיברתי, התחלתי בכיוון חיובי והכעס ניסה להתחבא מאחורי ההיגיון והידידות.

אמרתי לידידי: "אני מאד אוהבת טקסטים עבריים עתיקים ובמיוחד את התנ"ך. עוד בילדותי אהבתי לקרוא בו, להתרגש מן השפה העברית הנפלאה, ללמוד את צליליה וצבעיה. הייתי ועודני מוקסמת מהסיפורים הדרמטיים והמרתקים והם היו לי השראה. חזרתי ארצה משהות ארוכה בחו"ל במידה רבה בשל העברית הנהדרת.

נראה לי שמה שמחזיק את כולנו יחד, מעבר לצרות ולאלוהים (הרי לא כל דוברי העברית הם דתיים) היא העובדה שיש לנו שפה בת אלפי שנים שאיש בעולם איננו דובר מלבדנו. שפה שכתובה באותיות עתיקות שמדברות כבר בעצמן. שפה זו היא המגדירה אותנו כבני עם אחד ומסורת אחת – דתיים וחילוניים כאחד. הדקדוק של הלשון העברית יצר לנו מסגרת, בנה לנו בית מיוחד, רק שלנו. בית המקדש. ובבית המקדש מולך מלך אחד, שם אחד. ועל פי השפה, כך זה נשמע לאוזני, הוא זכר. האם לאוזניך הוא נשמע נקבה? הוא?"
ידידי ניסה להשיב אך אני המשכתי בלהט.

"ודאי תטען," אמרתי, "שמולכת בבית המקדש גם מלכה. שהכוונה בשם היא לשניהם יחד, לישות אנדרוגינית כזו של אלוהים ואלוהימה. תאמר שהשפה העברית בנויה כך, שהכוונה לזכר ולנקבה, גם וגם. ואם אומרים הוא, מתכוונים גם אליה, במחשבה ובמעשה. האמנם? האם בהיסטוריה שלנו התקיים ובוצע הפסוק הנקבי: 'חנכי לנערה על פי דרכה'? ספר לי על נערות יהודיות שנתחנכו או נחנכו על פי דרכן! למיטב ידיעתי, רוב הנערות היהודיות חונכו על פי דרך היהדות שהטילה עליהן תפקידים ברורים ומוגדרים שאין בהם בחירה חופשית. 'חנכי את הנערה על פי דרכה'? האם דרך כל הנערות אחת היא?
"האם שמת לב לחוסר האיזון הבלתי הגיוני הטמון בעובדה שכאשר אנו מדברים בלשון זכר, הכוונה היא גם לנקבות, אבל כשאנו מדברים בלשון נקבה - איננו מתכוונים לזכרים? כלומר, הזכר כולל את הנקבה, אך הנקבה איננה כוללת את הזכר. האם אתה יודע שבעברית התקנית אין אומרים 'זה לזו' או 'זה בזו' אפילו אם מדובר בזכר ונקבה ? אם יש זכר במשפט - הצורה התקנית היא לעולם 'זה לזה', 'זה בזה'. רק אם מדובר בשתי נקבות - אז אומרים 'זו לזו', 'זו בזו'. בעיני, זוהי דומיננטיות של חצי אחד של האנושות המובנית בתוך השפה!"

סיפרתי לידידי על הרגעים בעת כתיבה שאתגרים כאלה עולים אצלי. הנה, גם כרגע זה יישמע לכם הקוראים מוזר אם אכתוב: "אתן מבינות?" מיד תניחו שכל המאמר מופנה לנשים בלבד, האין זאת? הרי כל אימת שמאמר כתוב בלשון זכר- את , הנקבה, מורגלת לא לשים לב לכך כלל. ואז עוד אסתבך עם הצורות והגופים ושפתי תהפוך מסורבלת וכמעט בלתי קריאה, כמו למשל לכתוב: "מיד תנחנה שכל המאמר מופנה לנשים בלבד."
"מה זה תנחנה??" צחק ידידי ונחנו בדממה. הכלבים, זכר שחור ונקבה לבנה, הריחו וליקקו זה את זה והתרוצצו יחד בדשא. ההרמוניה הטבעית שביטאו במשחקם הדגישה את הפוטנציאל האוניברסאלי לשוויון המינים.

המשכתי: "מאז ומתמיד אזני רגישות מאד לשפה, ואני מאמינה שיש לשפה השפעה עצומה על ההתנהגות האנושית. הרי החשיבה החיובית מורכבת כולה ממילים וממשפטים. אפילו צברי מולקולות המים מושפעים ממילים ומן הרגש המובע בעזרתן. לפיכך אני רואה מסר ברור ומשמעות חמורה בכך שהשפה העברית טרם מצאה פתרון לחוסר האיזון וטרם הצליחה לפרוץ את המסגרת המזיקה הזו. בשבילי זהו שיקוף של המצב הבלתי שוויוני של נשיות ושל גבריות בחברה שלנו, שמתבטא כידוע בשימוש בכוח, במין ובכסף לשם הנצחת חוסר האיזון.

מטבעי אני אופטימית ורואה את השינוי - הרי בכל זאת לא הייתי רשאית לכתוב מאמר כזה לפני מאה שנים ואז אולי לא הייתי יודעת קרוא וכתוב אפילו. לפחות עכשיו אני כבר יכולה לדבר לקהל בסדנאות בלשון נקבה, אם יש מיעוט גברים. אף על פי כן אני רוצה לשמוע מה אומרים על כך בלשני השפה העברית ואם יש להם הצעות שיפור. אבל בוא נחזור לפסוקים. אינך חושב שאם דורות רבים של בנים ובנות מחונכים על פי דרך העברית הלא-שוויונית זה משפיע על יחסם זה לזה?"

ידידי הרהר מעט ואמר: "ייתכן, ואולם שימי לב לכך שכל העמים כמעט סובלים מחוסר איזון זה, גם אלה שבשפתם יש פחות הפרדה."
"נכון", השבתי, "העולם כולו סובל מחוסר איזון. שפתנו העברית עתיקה מאד והיא הניחה תשתיות וחצבה יסודות לתרבויות ולדתות האחרות. מתרגמי התנ"ך ללשונות הגויים אינם מתקנים בתרגומם את חוסר האיזון אלא מנציחים אותו מתוקף היותו קדוש. אינני טוענת שאנו ה"אשמים" היחידים. אבל אני מאמינה שלשפה העברית יש כוח גדול מאד ושבעזרתה אפשר לתקן את הטעון תיקון זה כבר, למען האנושות כולה. בכלל, יש לי תחושה שבעקבות אופנת לימוד הקבלה, גם עברית לומדים יותר, כשפת סוד וקסמים."
"אז על מה את כועסת?" שאל ידידי.
"אני כועסת על כך שרוב המורים המלמדים תנ"ך או עברית, עתיקה כמודרנית, אינם מאירים ובוחנים את הסוגיה הזו, אלא ממשיכים ומנציחים את חוסר האיזון. אני מלאת פליאה לנוכח העובדה שאנשים מודעים ברמה גבוהה ומובילי חברה אינם מתייחסים לאתגר הזה וכנראה שאינם רואים את משמעותו.
"אני יודעת בתוך תוכי, שכאשר ייווצר איזון בין נשיות ובין גבריות בחברה, יימצאו ויתגלו גם פתרונות לבעיות הקשות שלנו, אשר נובעות רובן ככולן ממאבקי דת, שליטה, מין וכסף.

אני רואה דרך יעילה לחזק את השינוי המיוחל בעזרת תשומת לב למלים שאנו הוגים ואומרים, הוגות ואומרות. אני יודעת שהאנושות כולה זקוקה לריפוי עמוק של מחלת חוסר השוויון בין המינים. ניסיוני אומר לי שכדאי לחפש דרך של ריפוי במסרי המחלה עצמה. המחלה מספרת על דרך ריפויה ואם רק נדע להקשיב – נדע גם את שיש לעשות. בעת מחלה, אחד מכלי הנשק האכזריים ביותר המשמש גברים ונשים במאבקיהם הוא השפה. כמה אלימות גלויה וסמויה יש במלים! כמה מניפולטיבית מסוגלת להיות השפה, לשטוף לנו את המוח, לשכנע אותנו בלי דעת, להטות אותנו להתנהגות מסוימת, לשלוט בנו, להזכיר ולהשכיח לנו. אך בשפה מסתתר גם הריפוי, והמחלה יכולה להפוך להחלמה. "
"מה את רוצה בעצם? " שאל ידידי שהחל לאבד את סבלנותו, "שכל הזמן נדבר אחרת? זה נורא מסובך. בכלל," הדגיש ידידי את הפתגם הידוע, "קודם לכל צריך לעשות שלום בפנים ואז יהיה שלום בחוץ."
"טוב", הרגעתי אותו, "אני רק רציתי לעורר מודעות לנושא, שלא נזניח אותו כי הוא חשוב בעיניי. ולגבי השלום, הנה בדיוק ההזדמנות שלנו. שלום יציב ופורה אינו יכול לצמוח, לדעתי, אלא בחברה שיש בה שוויון ואיזון בין המינים. כל עוד הנשיות, האשה, הנקבה, שרויות בעמדה נחותה יחסית לזכר והוא שולט בהן, ימשיך לשלוט עקרון הכוחניות בחברה בכלל ויתבטא בכל שטחי החיים – ממלחמות בחוץ, באחרים, ועד למלחמות מבית פנימה. אני מאמינה שאם נשקיע בשוויון ובאיזון – נצליח ב‏שלום."
"נו," נאנח ידידי, "שוב את מפנטזת על ימות המשיח... או אולי על ימות המשיחה?"
"בוא נסכם" אמרתי, "שצעדים קטנים יכולים לחולל שינוי גדול – לזה אתה מסכים? נתחיל מהארת פינות חשוכות שמעלות אבק עידנים. נדליק נר קטן חדש בבית המקדש ובאור נראה אותו ואותה: אל ואלה, מלך ומלכה, גבר ואישה, זכר ונקבה, שמו ושמה."

הכלבה הלבנה והכלב השחור הגיעו אלינו במרוצה, מכשכשים בזנבותיהם ולשונותיהם הלחות משתרבבות. הם השתרעו על הדשא וחיוכם אמר הכל.