"סִפּוּרִים בְּחִתּוּלִים" לעומר

ספר ילדים ראשון הרואה אור בהוצאת "אחוזת בית" שייסדה שרי גוטמן. דבורה עומר חוזרת לכתוב סיפורים לקטנטנים, והפעם - לתינוקות החל מגיל חצי שנה!

לפני שלושים שנה פירסמה דבורה עומר, אחת מסופרות הילדים והנוער האהובות בארץ, את הספר "מגדל של קוביות בניתי", קובץ סיפורים לפעוטות בני שנתיים, ואחר כך כתבה את "הנשיקה שהלכה לאיבוד", שאותו הקדישה לפעוטות בני שלוש וארבע. שני הספרים האלה היו הצלחה עצומה, הפכו במהירות לרבי-מכר, והכניסו את דבורה עומר לפנתיאון סופרי הילדים בארץ.
עכשיו, אחרי שפירסמה עשרות ספרים נהדרים נוספים לילדים ולנוער, ובזכות קִרבתה הרבה לנכדות שלה, החליטה "סבתא דבורי" (בפי נכדתה הקטנה) שחשוב שגם תינוקות קטנטנים יזכו לשמוע סיפורים - ולא רק שירים או מילים בודדות - כבר בשנה הראשונה לחייהם. בעידודו של פרופ' עמירם רביב, ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, התיישבה דבורה עומר לעשות את מה שכמעט אף אחד לא עשה לפניה: לכתוב סיפורים קצרצרים לילדים שרק נולדו, סיפורים שעוקבים באהבה וברגישות של אמן אחרי העלילות שפוקדות אותם בשנה הראשונה והמופלאה לחייהם.
"סיפורים בחיתולים" הוא ספר שבו עשרים ושבעה סיפורונים קצרצרים, כולם מחיי היומיום של התינוק בשנה הראשונה לחייו וכולם כתובים מתוך כבוד והערכה גדולים לחיי הנפש של התינוק שרק נולד, ומתוך התבוננוּת עמוקה בפרטי הפרטים שמרכיבים את העולם החדש והמופלא שמקיף אותו.

רות גוילי, מאיירת מוערכת ומבוקשת מאוד (המאיירת בין השאר ל"ידיעות אחרונות", "הארץ", "מעריב" ו"ניו יורק טיימס"), לקחה על עצמה בשמחה לאייר את ספרה החדש של דבורה עומר, אחת מסופרות הילדים האהובות עליה ביותר. איוריה המרהיבים של גוילי מצליחים לתפוס את התנוחות הקסומות של תינוקות ובו בזמן להעניק לתינוק החדש ולהוריו חוויה אסתטית מהסוג הנדיר בספרי ילדים בכלל ובספרי תינוקות בפרט.


על דבורה עומר:
דבורה עומר, הבת הראשונה של קבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן, דור שלישי בארץ, נולדה בערב יום כיפור עשרה באוקטובר 1932.
אביה משה מוסנזון ואמה לאה שרשבסקי נפרדו בהיותה תינוקת. וכל אחד מהם הקים משפחה בקבוץ אחר. האם נהרגה בתאונת אימוני ההגנה בשנת 1943, בהיות דבורה בת 11. אביה שרת באותה תקופה בצבא הבריטי מעבר לים. על פרשה זו כתבה עומר את ספרה האוטוביוגרפי, פגיעה ישירה.
כבת למשפחת כותבים. (דודה, יגאל מוסנזון, אביה משה מוסנזון, בן דודה עמוס מוסנזון ואחותה ורד מוסנזון) כתבה דבורה עומר מאז ילדותה. חיבורים למורה, מכתבים לאבא בבריגדה, ויומן בו התחילה בכתה ב'. והתמידה בכך עשר שנים, ביומנים רבים נוספים. בגיל 16 היא החלה לפרסם מפרי עטה בדו שבועון לנוער "במעלה". חוויות הילדות ולבטי הנעורים שלה מצאו את ביטויים בתוך ספריה. לאחר סיום שירותה הצבאי למדה הוראה ב"סמינר הקיבוצים" ושימשה מורה בכיתות ו'-ח' בקיבוץ. ב-1955 החלה לפרסם בשבועון "דבר ילדים" מדור קבוע בשם "דפי תמר", יומנה של נערה בת קיבוץ, שבהמשך עוּבד לסדרת ספרים. בשנים 1964-1960 נסעה לקנדה לשליחות מטעם הסוכנות היהודית. עם שובה ארצהּ התמסרה לכתיבה לילדים ולבני נוער.

רבים מספריה עוסקים בפרשיות ובדמויות אמיתיות מתולדות עם ישראל והישוב העברי, ובהם: "הבכור לבית אב"י" (1967), המספר על בנו של אליעזר בן-יהודה, מחדֵּש השפה העברית, "שרה גיבורת ני"לי" (1967) על נילי אהרונסון ומחתרת ני"לי, "קול קרא בחשֵכה" (1980) על מייסד התנועה הציונית תיאודור הרצל, "אל ראש ההר" (1984) על דוד בן-גוריון מילדותו בפינסק ועד להקמת המדינה, "בדהרה" (1989) על מניה שוחט, שהיתה ממקימי ארגון "השומר" וממנהיגיו, ו"אהבת איתמר" (2001) על חייו של בנו של אליעזר בן-יהודה. ביוגרפיות היסטוריות אלה מצטיינות בכתיבה קולחת, המקרבת את גיבורותיהן וגיבוריהן ללבם של קוראים צעירים.

דבורה עומר גם היתה בין הראשונים שכתבו סיפורים לפעוטות - "מגדל של קוביות בניתי" לבני שנתיים (1976), ו"הנשיקה שהלכה לאיבוד" לבני שלוש-ארבע (1978) - והיא זו שהפכה אותם לרבי-מכר ולנכס חינוכי הכרחי בכל בית. כמו כן כתבה ספרים לילדי הגן, ובהם הכירה להם את המנהיגים הרצל, בן-גוריון ובגין (1998). היא גם בחרה לכתוב על ילדים חריגים המתמודדים עם קשיים מיוחדים ומנסים לפלס את דרכם משולי החברה אל טבורה. עם ספרים אלה נמנים גם "צוללים קדימה" (1969), סיפורו של נער, עולה חדש, הנעשה ללוחם בקומנדו הימי, ו"אני אתגבר" (1970) על קורותיה של נערה שנולדה עם שיתוק מוחי. בסך הכול פירסמה עומר עשרות רבות של ספרים.

עושר יצירתה של עומר והצלחתה העצומה בקרב הקוראים הקנו לה מעמד של קלאסיקה בספרות הילדים והנוער בישראל, וזיכו אותה בפרסים רבים בישראל ובחו"ל כהוקרה על פועלה הספרותי. כמה מספריה הומחזו והועלו כהצגות ילדים, ותרגומים של יצירותיה הופיעו באנגלית, רוסית, ספרדית, גרמנית, ערבית, הולנדית, יפנית ופינית.

בשנות התשעים לקתה עומר בליבה ומאז האטה את קצב כתיבתה. יצירותיה האחרונות הן אהבת איתמר, הספר והמחזה על פיו שהוצג בתאטרון אורנה פורת.

כיום מתגוררת דבורה עומר בכפר מעש עם בעלה שמואל עומר לשעבר מנכ"ל הבימה. עומר היא אם לבת ולשני בנים, וסבתא לשלוש נכדות.

על רות גוילי:
רות גוילי, בת שלושים ואחת, ילידת כפר אז"ר. סיימה בהצטיינות את לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית ב"בצלאל". מאז היא עובדת כמאיירת עצמאית לעיתונים ולמגזינים בארץ ובעולם ("ידיעות אחרונות", "הארץ", "מעריב", "עיניים", "ניו יורק טיימס", "ניו יורק פרס" ועוד). ספר איורים שלה למבוגרים יראה אור בצרפת. איור שלה הופיע בשנתון האיור של "קומיוניקיישן ארט". גרה בתל אביב.


טרום-סיפורים: למה חשוב להקריא סיפורים לתינוקות בשנתם הראשונה
מאת פרופ' עמירם רביב, ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב

נראה שכיום אין עוד צורך לשכנע הורים בדבר החשיבות שבהקראת סיפורים לילדים רכים. בתקופה שבה משמיעים לעוּברים וליילוֹדים מוזיקה קלאסית ומנהלים שיחות נפש עם תינוקות בני יומם, קשה לחדֵש משהו בעניין החשיבות שבטיפוח ובהעשרה קוגניטיבית כבר בשנים הראשונות. ואכן, בכל שנה יורד הגיל שבו תינוקות פוגשים ספרים גם כחפצים בביתם וגם כמושגים בעולמם. הורים רבים ערים כיום לערכו המהנה והמעשיר של הסיפור המאויר, ולקלות שבה אפשר להקנות בעזרתו מושגים ראשונים ולהגדיל את אוצר המילים של התינוק.

בספר זה מנסה דבורה עומר לענות על צרכי הטיפוח הרגשי והקוגניטיבי של התינוק ועל רצון ההורים לקדם אותו ולענג אותו כבר בשנה הראשונה לחייו. לצד סיפוק צרכיו הפיזיים והרגשיים של התינוק - כמו ביטחון, אוכל, ביגוד, חום ואהבה - ההורים רוצים, כאמור, לתרום בפועל להתפתחות ילדם. וחשוב מכך: העשרת יחסי הגומלין בין ההורים לפעוט מתאפשרת באמצעות הקראה של חומר כתוב, הצבעה על הציורים וקישורם לטקסט. החומר הכתוב והחומר המצויר מהווים מקשה אחת המעניקה למְסַפר הזדמנויות לביצוע "וריאציות על נושא": לשאול שאלות, לחקות קולות, להציע לפעוט לקחת חלק פעיל במתרחש.

כוונת המושג "טרום-סיפורים" היא לציין שמדובר בהתחלות ראשונות, עוד לפני הסיפורים הראשונים. מדובר רק בקווי מִתאר של מעין סיפור, שיסייעו לטפח את העניין של התינוק ביחסי הגומלין הנוצרים עם המבוגר בהקשר של הספר. קריאה משותפת בגיל רך כל כך איננה רק מקור לעניין ולהנאה או בסיס לקידום אינטלקטואלי, אלא גם התחלה ממשית של טיפוח יכולות האינטליגנציה הרגשית. הדפוס של ההורה כ"הורה מקריא, שואל ומגלה עניין" מניח את התשתית החיונית ליחסים עם המבוגרים ומאוחר יותר - ליחסים בין אדם לזולתו.

ספר זה מיועד לילדים שטרם מלאה להם שנה, אך חשוב לחזור ולהזכיר את ההבדלים בין ילד לילד. לפני שנים כתבה דבורה עומר את הספר "מגדל של קוביות בניתי", ובו "סיפורים ראשונים". הספר ההוא היה מיועד לתינוקות בני שנה ומעלה, והנה, ניסיון השנים ומאות אלפי ההורים והילדים שקראו אותו והתענגו עליו לימדו אותנו את השיעור הישן על ההבדלים האינדיווידואליים. התברר שהספר "מגדל של קוביות בניתי" עורר את סקרנותם של תינוקות רבים בני שנה, אבל גם הרבה פעוטות בני שנתיים, שלוש ויותר. נראה שדי קשה להתנבא מתי ובאיזה שלב ילד מסוים יתעניין בספר זה או אחר. הדבר מושפע ממשתנים רבים: קצב התפתחות, דפוסי מזג, סקרנות וכן טיב יחסי הגומלין עם ההורים, הסבים והסבתות ומבוגרים אחרים. לכן יש לשים לב לעניין שמגלה הפעוט המסוים בספר ולנסות לספר לו את הסיפורים המושכים את לִבו בזמן במקום המתאימים לו ולכם.

ולסיום, אזהרה: לא בכוח. זכרו שהשתדלות-יתר מפרנסת פסיכולוגים רבים מדי.