אז מה נשמע, ומה כהה, ומה העניינים? דיי כבררררר!!!

כבר מזמן רציתי להפסיק את הרוטינה הזו. היא לא מוסיפה לי תועלת. רק מפחיתה.

זה מתחיל בשיחת טלפון. בצד השני נשמע קול צרוד שמסתבר מכיר אותי. הוא פונה אלי בקול ידידותי, מלא חיבה וחום ואומר לי: "מה העניינים"?
האמת היא שאין לי מושג מה העניינים. גם לא מיהו הפונה. ואז לא נותר לי אלא לענות תשובות ניטרליות. בסדר. לא רע. חיים! ועוד כל מיני פנינים. הבעיה היא שהשיחה נמשכת. כל משפט שאני מספק לשיחה, הופך מיד למילת קישור אל המשפט הבא שלו. אני חופר וחופר בערימת הזיכרון שלי ולא מצליח להבין מיהו.
בדרך כלל אני מנטרל את התהליך על ידי המשפט: טוב, אני מוכרח לזוז. ואז אני נחלץ. עד לפעם הבאה.
אתמול פגשתי את "מה העניינים" בבית קפה. ישבתי וקראתי בתשומת לב את
החדשות הכלכליות האחרונות בתקווה שאתפוש איזשהו רמז להשקעה מזדמנת
ופתאום מחייך אלי האיש בשולחן ממול ופותח במה העניינים. כל השלווה שלי
הלכה. מה עושים במקרים כאלה? אומרים בגסות: שקט! או לך מפה! או בשיטה
הגרמנית: מאין אני מכיר את אדוני? פעם אחת בלבד ניסיתי, ומיד צללה השיחה ל:
אתה לא זוכר? ומיד העתיק האיש את מושבו אל שולחני.
הכי מוזרים הם אלה שאומרים לי: אתה מוכר לי מאיזה שהוא מקום. ואז יש לו
מעין טופס טיולים והוא עובר על התחנות שמצוינות בטופס אחת לאחת (בטח
מהאוניברסיטה? בפקולטה של פרופסור שוורצקופ? או אולי מהצבא? היית בחשל"ג
של חטיבה 007? אולי בחו"ל? זהו זה. בטוח! נפגשנו על המזח של האי פיטקרן?)
וככה זה נמשך עד שאני אוזר אומץ ונוטש. בחיים לא אסע יותר לאי פיטקרן.
חבר, שאותו אני דווקא מכיר, ייעץ לי לקנות חולצה ועליה כתובת: לא! אני לא
מכיר! אבל זה נראה לי בלתי סביר ללכת עם כתובת כזו במגדלי הזכוכית בהם אני
מבלה חלק מיומי. הם לא יבינו את ההומור הזה.
האמת היא ש"מה העניינים" מחדיר לתוכי גם קורטוב של חרדה. אם הוא זוכר ואני
לא, אז אולי אני לוקה באובדן חלקי של הזיכרון. מה הולך פה. איך זה שאינני זוכר
אנשים שזוכרים אותי. אולי זוהי תחילתו של הסוף?! ועוד מעט גם לא אבין מדוע
בכלל אני כותב את השורות הללו..