כמה נפלא שכל מס' שנים מגיח לו לאוויר הקולנוע סרט ריקודים חדש והנקודה המעניינת היא שבחו"ל הוא גם בד"כ הופך ללהיט. זוכרים את "ריקוד מושחת" ? זה היה להיט בארץ ובכל העולם . היה גם את "פלאשדאנס" בזמנו ו"תהילה" שזכינו לראות גם בטלויזיה וגם בקולנוע ובשנים האחרונות יש ערגה מחודשת למיוזיקלס כמו : "שיקגו" שזכה להצלחה כבירה וגם זהב בצורת פסלון אוסקר.
כבר בגירסה הקולנועית של "שיקגו" זכינו לראות את אחד הגברים השרמנטיים של הוליווד מפזז ושר. זה היה מוזר בדקות הראשונות אך לאחר מס' ביצועים הבנו שהשחקן השרמנטי מסוגל גם לזה. זה לא שתזכו לראות את גיר ב'גופיית חשק' או טייץ צמודים. לא שם וגם לא כאן, בסרט החדש שעלה בסוף השבוע למסכי הקולנוע "הנרקוד" . טייץ זה לא הקטע.
הקטע הוא האגדה המודרנית על גבר שקט מכור לעבודה המוצא בריחה פראית על רחבת הריקודים – מה שהופך, בעצם, לחיפוש האמריקאי אחר האושר. האמצעי הוא ריקודים סלוניים, המוביל לסוגיות של חדוות הריקוד, העזה, מתח מיני מאופק בין האדם הביישן למורה הסקסית לריקוד, אספקט מעודד שגם כאשר אישה סקסית כמו המורה פאולינה עומדת בפנייך – ערכי הנישואין והמשפחה עדיין מצליחים לתפוס מקום ראשון ואין בגידה... הקטע הוא גם המוסיקה הנפלאה בסרט שמעוררת בך חשק לצאת מאולם הקולנוע בצעדי ריקוד פזיזים.
ועם כ"כ הרבה קטעים ומשולש הוליוודי נבחר, לא נראה לי שתפספסו את הצפייה שלא לדבר על הריקוד שיבוא אח"כ.
ואם להיות קצת יותר ספציפיים, העלילה מספרת על עו"ד משיקגו בשם ג'ון קלארק שחייו כמעט מושלמים : הוא אוהב את אשתו הקרייריסטית, מגדל שני ילדים נפלאים ובעל
קריירה משביעת רצון. ועדיין.... יום העבודה הוא שגרתי והמשפחה כמעט תמיד עסוקה על מנת לבלות קצת זמן ביחד. לפעמים תוהה ג'ון שמא זה כל מה שיש... האם בכך הגיעו חייו למיצוי והוא צריך להודות לבורא ולהמשיך אותו הדבר או אולי לנסות ולחפש עניין או ריגוש חדש ?! מידי ערב נוסע ג'ון ברכבת בדרכו הביתה ורואה דרך חלון הרכבת, מורה לריקודים שבוהה חזרה אליו מבעד לחלון 'סטודיו הריקודים של מיצי'. רדוף על ידי מבטה, הוא אוזר אומץ , יורד מהרכבת, נכנס לסטודיו של מיצי ואף חותם על סדרת שיעורי ריקוד למתחילים. לאט לאט הריקוד הופך לאובססיה של ג'ון, לבריחה שלו, האמצעי היחיד שלו להנאה צרופה. בדרך הוא מגלה חבר לעבודה שמסתיר במשרד את אהבתו לריקודים סלוניים דרך העמדת פנים שהוא מכור לספורט. הוא מתיידד עם קבוצה של אנשים שדרך שיעורי הריקוד, מגלים מי הם באמת ומי הם רוצים להיות.
ג'ון עדיין לא מוצא את הדרך לספר לאשתו על אהבתו החדשה מהפחד שהיא תחשוש שהוא לא מרוצה מחיי הנישואים שלהם. התנהגותו המסתורית מובילה את אשתו לשכור את שירותיו של בלש פרטי המצליח לחשוף את סודו של ג'ון ואף לגלות שג'ון נרשם לתחרות הריקודים הגדולה של שיקגו (צירוף מקרים או אהבה יתרה לשם ?!).
הסיפור המרומם על התחדשותו של אדם, לקוח מהסרט היפני המצליח הנושא את אותו השם, "הנרקוד ?" זו הייתה הרי רק שאלה של זמן עד שתיווצר אדפטציה הוליוודית על סרט יפני קטן ומקסים שזכה בלבבותיהם של צופים רבים. שם הסרט הוא גם אסוציאטיבי מאחר וזהו שם השיר של הוואלס המפורסם מתוך "המלך ואני" – להיט קלאסי ישן וטוב עם פסקול מרומם נפש.
בד"כ כאשר אני רואה מקבץ של שמות כוכבי קולנוע בולטים אני נוטה לחשוש שמא זהו "סרט מלכודת" שיביא אותך בגלל השמות וישאיר אותך מאוכזב לבסוף. השנים הוכיחו שהמקבץ במקרים כאלו הוא מעל לארבעה שמות ושמשולשים בד"כ עובדים טוב. כאן יש לנו לצד גיר את סוזן סרנדון כאשת החיל בביתו של העו"ד קלארק המנהלת חיי שיגרה טובים. היא אינה מתחילה לחשוד ממש עד אשר עמיתה לעבודה מספרת על בעלה הבוגדני. מאותו מקום של חשש טבעי היא בוחרת לשכור את שירותיו של בלש במקום להתעמת עם חששותיה מול הבעל. ברגע שהיא מגלה את האמת יש כאן תהליך שלם של הבנת צרכים וסיפוקים נוספים שיש לבן הזוג שהם לאו דווקא מנת חלקך . הבנה שמתן space נכון לבן הזוג יכול להביא יותר תועלת מאשר מחנק ואובססיביות...
לתפקיד פאולינה, המורה לריקוד, נבחרה שחקנית שהיא בראש ובראשונה רקדנית ונחשבת כאחת הנשים הסקסיות והמעניינות עיתונים בכל העולם, ג'ניפר לופז. סצינת הריקודים האהובה על לופז הייתה זו של הטנגו אותה היא רוקדת עם עורך הדין כי לטענתה יש בטנגו המון תשוקה והוא גם מאוד מהנה לביצוע.
סטנלי טוצ'י המבצע כאן תפקיד עסיסי ומבדר טוען שבעצם, לכל אחד מאתנו יש חלק סודי בעצמו שתמיד רצינו לבטא ודמותו היא דוגמא נפלאה לכך.
יש גם בחור צעיר ומאוד שמן הנמצא בקבוצה, רקדנית מתבגרת וגבר הנמצא בהכחשה על זהותו המינית – מה שבא להוכיח לנו, הצופים, ש"כל אחד יכול" או לנו היהודים שמילותיו של חוזה המדינה היו כ"כ נכונות כי "אם תרצו אין זו אגדה"...
למקרה שתהיתם, כל הקאסט של הסרט נכנס למשטר אימונים מפרך של ריקודים. גיר התחיל להתאמן בריקוד מהרגע שהוא לוהק. עבור גיר, הריקוד הקשה ביותר ללימוד היה הוואלס, שאמור להיות הפורטה של ג'ון קלארק. גיר אמר בראיון ש"הוא כל איטי וכל כך חינני ואתה צריך שתהיה לך שליטה מלאה על גופך בשביל לבצע אותו. זה כמו טאי צ'י, שאתה צריך להראות כאילו הכל נורא פשוט אבל בו זמנית אתה משתמש בכל מה שיש בך. הזעתי כל כך על רצפת הריקודים בזמן שהייתי צריך להראות כאילו שאני מרחף".