פינוי ימית, 1982 התגוררתי בימית, לא הייתי בין המפונים שזכו לפיצויים אבל
למדתי מעט על התחושה האיומה הזאת - להיעקר מאדמתך. התגלגלתי לימית בעקבות בעלי ששירת בבסיס חיל האוויר בסמוך לעיר. קיבלנו דירה שהייתה בבעלות הצבא. בסך הכל כמה חודשים התגוררנו בעיר שהייתה באמת לבנה, כי ידענו מראש שהחוויה הזאת תהיה קצרה. הגענו לגבול פתחת רפיח בעקבות הסכמי השלום עם מצרים, ויצאנו משם לפני שהחלו מאבקי הפינוי: לא יכולתי לעמוד במעמסה הזאת לראות את מתיישבי הגוש, את תושבי שדות, ניסנית ועוד מושבים שנבנו לתפארת נעקרים מאדמתם. אולם התמונות רדפו אותנו מעל מסכי הטלוויזיה. בני הבכור שזכר את הבית שבילה בו הביט במסך ובכל פעם כשהראו את הבתים ההרוסים הוא היה זועק ``שברו לנו את הבית``. היום אני חושבת על מתיישבי רצועת עזה וצפון השומרון ומנסה לשער מה עומד להתחולל בחייהם, ואומרת לעצמי, ``לא עלינו``. לא עלינו והלוואי לא עליהם לחוות תהליך כזה של עקירה מבתיהם. כיצד יוכלו להביט בפני ילדיהם בשעה שיצטרכו להסיר את התמונות מעל הקירות, כיצד יוכלו
לארוז את הבגדים מארון הבגדים ולהיעקר מביתם? אני לא מאחלת לאף אחד להרגיש את ההרגשה הזאת. לעזוב את הגינה שטיפחת, לעזוב את המטעים שנטעת. לעזוב את הבית שלך.
אבל כאן צריך להניף אצבע מאשימה כלפי שלטון החוק. כן, כלפי שלטון החוק שידע מראש שאין עתיד ליישובים הללו, גם לא לפני שלושים וגם לא לפני עשר שנים וגם לא לפני חמש שנים. מוזר לראות כיום קריאות הקוראות להתיישב בחבלי ארץ שמראש מתכוונים להחזיר אותם, אם ביודעין ואם ש``לא ביודעין``. המדיניות שמיישבת בשטחים שבהם מקימים ``התנחלויות`` היא מדיניות שגויה, היא מדיניות שמובילה אותנו פעם אחר פעם לא לנהוג כמדינה הגיונית. אם אנו נאלצים לעבור כל עשרים שנה תהליך של פינוי, מרצון או שלא מרצון, בעקבות הסכמי היפרדות התנתקות או במצב הטוב ``הסכמי שלום`` אנו בעצם מתרגלים לדפוס שאינו הגיוני למדינה ריבונית. לא היו צריכים ליישב מלכתחילה את השטחים הללו, אם התכוונו להחזיר אותם. לא היו צריכים לדרבן אנשים להתיישב בחבלי ארץ לא לנו. חבל על כל המשאבים שהושקעו שם, אם צריך להרוס את
כל התשתיות. מדוע לא הפנו אותם להקמת יישובים באזוריי ריבונות ישראלית על פי הסכמי שביתת הנשק? מדוע לא הפנו אותם להתיישב בנגב או בגליל? כיצד נטעו תקוות שווא, או נכנעו לאנשים שהפכו חלומות אידיאולגיים לתפיסת אדמה? החלומות האידיאולוגיים של יישוב הארץ היו חלומות מקסימים. היו צריכים לנתב אותם ליישוב אזורים הראויים לכך. המנגנון הזה שבונה יישובים שלאחר מכן צריך להורידם מעל פני השטח, הוא מנגנון חולני. פשוט חולני.צריך לחקור מה הייתה המדיניות שנכנעה לתכתיבים שהם בגדר הפרת חוק. צריך לחקור מדוע המדינה נאלצת כיום להתמודד עם עקירת יישובים, ולא זאת אלא היא עושה זאת כבדרך שגרה. דהיינו, אם היום זה לגיטימי לעקור יישובים מעבר לקו הירוק, מחר זה יהיה לגיטימי לעקור שכונה שתהיה בקרבת הגבול. וכן הלאה וכן הלאה. עכשיו כשאנו בפני אין ברירה, לא נראה לי שהקולות הבלתי שפויים שקוראים לסירוב פקודה או הקולות שמבקשים לעצור את הנסיגה ישיגו משהו. הם בוודאי צריכים להשמיע את קולם, בהחלט כואב הלב לראותם נשמטים מאדמתם, אבל צריך להפנות את האצבע המאשימה כלפי המדינה ולא כלפיהם. המדינה שהניחה, שעצמה עיניה בשעה שהם התיישבו על פי צווי המדינה במקום שאין לו עתיד. שליחי הציבור הטעו את הנציגים וטוו למענם חלום כוזב. חבל, שאנו מסגלים לעצמנו כמדינה דפוסים כאלה של הרס של עקירה במקום דפוסי בניין. שערו ולו למען העתיד כיצד הייתה נראית הארץ לו התיישבו במקום בחברון במבואות באר שבע? לו במקום להתיישב באזור אלי סיני היו מתיישבים לאורך רצועת החוף הצפונית שלנו? לו במקום להתיישב על הגבעות הירוקות בשומרון היו מתיישבים לאורך הרי הגליל התחתון או הרי הגליל העליון. שערו מה היה נחסך מאתנו.
לא עוד תמונות פינוי!
נוצר:
25/10/2004 08:32:00
עודכן:
25/10/2004 08:46:00
גרסה להדפסה |
שלח לחבר |