עברו הימים שבהם נחשבו גולשי האינטרנט "למשוגעים", אוטסיידרים כאלה. עם כל הכבוד ויש כבוד לכותבים
ולגולשים שהסבו את הציטוט כאן לקריאה מודרכת ובלתי מודרכת בכל המידע שנמצא כאן בשפע, הספר וגם העיתון לא יעלמו מן העולם. ולא עם כל הכבוד לאינטרנט הוא לא יחליף את בית הדפוס, והוא לא יחליף את ההוצאה לאור.
העיתונות הרגילה כמו המו"לות הרגילה צריכה לעבור שדרוג. ככל שהאינטרנט יתפוס תאוצה העולם האמיתי יצטרך להתאים עצמו לעודף המידע שמתרוצץ כאן. העולם יצטרך ללמוד לזקק ולזכך את שפע המאמרים שיצוצו כאן בוקר וערב, ויצטרך למצוא את המובחרים,כן רק הנבחרים יצליחו לשרוד. הבמה הפתוחה שנמצאת כאן מעל דפי האינטרנט תעבור סינון ורק הגרגרים הטהורים יצליחו לראות את אור היום. או אולי רק המאמרים המוצלחים או האמירות היותר נכונות יראו אור על גבי העיתונים או על גבי
דפי הספר. לא כל שיר או סיפור שמופץ ברשת צריך להוציא לאור בחיים האמיתיים. העודף והשפע שנמצא כאן לא תמיד יש בו ערכים. החופש הזה לפעמים מוליד מוטאציות, כן גם מוטאציות שאין להן מקום בחיים האמיתיים.
החיים יהיו עם האינטרנט ולא בלי העיתונות. העיתונאות כמו כל כתיבה תשרוד את העידן הזה הכל כך גלובאלי. אלא שהוא עשוי להטיב עם המילה הכתובה. הוא עשוי אף להוביל לפריחת עידן הכתיבה. הוא עשוי להוביל להוצאת ספרים על ידי כותבים שפרצו בזכות המשפך האדיר הזה שנקרא אינטרנט. אינטרנט הוא בחזקת הסטאז' שהכותבים עוברים, תוך זיקה מאוד ברורה לקוראים, תוך קבלת משוב מיידי מידי הקוראים. מי שכותב כאן תמיד מעיין בדף שהפיץ כאן ופשוט סופר את מספר התגובות, הרייטינג הזמני כל כך קצר, כי מישהו אחר כותב משהו בשנייה שהמאמר שלו עולה וכן הוא גם מוצץ מן העקב של המאמר הקודם. החיים האלה מהירים מדיי, החיים האלה לא מותירים לקוראים את הנחת הנדרשת בעת קריאה.
ועוד משהו האינטרנט בדרך הוא כמו במה לחובבנים אשר מעניק לשחקנים בראשית הדרך במה לכתיבה. מעט מן הכותבים משתכרים טבין ותקילין מן הכתיבה. זו אחת התופעות המדהימות עשיקת הכותבים. הכותבים גם בחיים האמיתיים וגם בחיים הוירטואליים משוועים לפרסום מילותיהם, על כן בהרבה מקרים
מוכרים את עצמם בזול, או אפילו לא עלינו מוציאים בעצמם את מה שכתבו. עד שלא תהיה זו פרנסה המכבדת את בעליה ולא תנועה התנדבותית אין סיכוי שהמילים הכתובות כאן תהיינה בעלות ערך או יהפכו לנכסי צאן ברזל, הבמה לצערי עדיין במה חובבנית, ולא מקצוענית.
לעולם אני אמשיך לצפות למצוא את כתב היד שלי שיוצא לרוב כאן תחילה באופן ניסיוני מופץ מעל גבי גיליונות ספרותיים, מופץ מעל גבי דפי ספר. לעולם אני אחוש גאווה אינסופית כאשר שמי יתנוסס בעולם האמיתי מעל דף עיתון מקומט, או כאשר שמי יהיה על גבי ספר בכייני. ואבא שלי אבא שלי ילך עם החזה הרבה יותר מתוח וגאה בבתו הכותבת כאשר הספר שלה, או כתב העת שפרסם את מאמרה יהיה מונח בארון הספרים. כך הוא יוכל להראות לחברים למשפחה, כך יש משהו שנשאר!
אני לא מוכנה לוותר על הערך הנקרא המילה הכתובה, אנו כעם הספר, כן אנו עדיין עם הספר אם תרצו או לא תרצו, ולא עם האינטרנט, אנו צריכים לשאוף להביא לידי פרסום איכותי להוציא לאור העולם לאחר זיכוך את המובחר. אולי יש כאן מעין נטייה שתותיר חלק מאיתנו מאחור, אולי ללא ברירה אין איכות. אנו עם כל הכבוד לאינטרנט צריכים לשאוף לאיכות, ולא לא כל מאמר באינטרנט שווה יריקה. לא כל מה שנמצא כאן צריך להחליף את הישיבה בצוותא בצורת צפיייה בטלויזיה, או את החוויה של הקראת שיר בפני אהובה מתוך ספר שירים.
כשהמציאו את הפאפירוס במצריים העתיקה לא חשבו על האינטרנט, חשבו על משהו שנשאר ולא על משהו שתהיה לו תהילה קצרה. אני מבקשת רק דבר אחד, אל תתרגשו מן ההמולה סביב האינטרנט, הוא בהחלט מרגש, אולם אין כמו החוויה האמיתית, לא אחליף אותה בשום הון וירטואלי.