בחור צעיר ובריא שהופך לעיתים איטי ומבולבל, מחפש אהבה. גם הוא.

אקרא לה מפלצת, למחלה, כי זו מחלה מעצבנת (היש מחלה שאינה מעצבנת?) זו מחלה מפחידה אבל לא מדבקת, זו מחלה שלא ידוע מה בסופה, זו מחלה שנחתה על ידיד טוב שלי כבר מימיו בצבא.

זו מחלה שלא ידוע מה מקורה, זו מחלה שאולי תורשתית, שבאה בלי אזהרה, זו מחלה שמגיעה בהתקפות, שממלאת בחששות, זו מחלה שגם יכולה להרוס רגשות ונפשות.
זו מחלה שמעציבה, והוא הבן אדם הכי מצחיק שהכרתי! ובכל זאת המחלה מצליחה לדכא אותו לפעמים, ולוקח לו זמן לחזור ולצחוק, זו מחלה שמעציבה גם אותי, ביחד איתו.

ידיד שלי, אני מנסה לעודד, "יהיה בסדר". וכשהוא במצב רוח לא טוב ולא יודע מה לעשות, אני מנסה לגרום לו להסתכל על חצי הכוס המלאה, שבבתי חולים שוכבים אנשים נכים, כמעט מתים, שסובלים פי אלף ממנו...אבל זה לא עוזר, "צרת רבים נחמת טיפשים" הוא אומר לי. וחוזר בחזרה לנושא המדובר: נשים. מערכות יחסים, אהבה, וכל מה שקשור בינו לבינה.

"זה לא מצליח" הוא אומר לי, "לא מספיק שגם ככה זה קשה למצוא בת זוג, אז לי יש גם את המחלה המ...... הזאת, שמונעת ממני לעשות דברים שעשיתי בעבר" על המחלה הוא חייב לספר להן, בכל פגישה ראשונה, ואפילו בטלפון, חלק נרתעות כבר שם, אלו שעוברות את המחסום הראשוני ויוצאות איתו לפגישה, אז הוא צריך להתאמץ, כפליים מכל אחד מאיתנו. בשביל לעשות את מה שמובן מאליו הוא צריך להזיע, ממש להזיע, ואני מרגישה רחמים לרגע, אפילו שאסור לרחם על אנשים חולים, כי זה לא עושה להם טוב.
"הבחורות שאני פוגש, רוצות לטייל ולבלות ולהרגיש את העוצמה של הבחור שהן איתו! אבל לך תסביר להן שאני כבר לא מסוגל כמו פעם! יותר נכון אני גם לא ממש מסוגל להסביר לעצמי" המחלה עושה אותו חלש, חושש, מבולבל, ואני, בתור בריאה, לא ממש יכולה להבין את זה, ולכן קשה לי גם לעודד אותו. אבל אני מנסה בכל זאת ואומרת לו שבחורות ממזמן לא מחפשות טרזן וסופרמן...ושאני למשל מעדיפה רגישות ורומנטיקה, ולא צריכה שירימו לי דברים כבדים או שיסחבו אותי על הכתפיים. יש כל מיני בחורות, אני אומרת לו, והוא רק צריך למצוא את זו שתרצה אותו כמו שהוא עם המחלה"

" העייפות הפחד מלעשות דברים שהייתי עושה פעם כי אני יודע שאני כבר לא ממש יציב, זה מרתיע אנשים" הוא מספר לי. גם גברים וגם נשים (כמובן שמה שמפריע יותר כרגע זה הנשים) הם לא מבינים, רק אנשים עם אותה המחלה יכולים להבין ממש מה עובר עליו, אנשים עם ניסיון של התמודדות. ואנשים בריאים לא מבינים, ויש אנשים בריאים ששמעו את הייאוש שבא בקולו, חשבו, ממש ברצינות, שאין לו טעם לחיות. ואני עונה לו מייד שאסור לו להקשיב לאנשים כאלה ושיש מיליון דברים בחיים שהוא יכול להנות מהם, וחוץ מזה, מה יש לנו אם לא את החיים? אפילו אם יש בהם רע? ואני נאחזת בכל מילה כמו בקרש הצלה, כי אני לא בטוחה שאני אפילו מאמינה במה שאני אומרת לו.

והוא רוצה אהבה, כמו כולנו, ודווקא לו זה מגיע אפילו יותר, אבל יוצא שדווקא לו זה יהיה יותר קשה. תמיד חשבתי שככל שמחפשים אהבה ככה היא תברח לך, אבל במקרה שלו זה לא קשור לזה בכלל, אצלו המחלה מבריחה בחורות, אז הוא צריך להתאמץ כפליים וזה גם קשה לו כפליים.
ואני, אני רק יושבת לי בצד, מקוללת בבריאותי ובאהבתי החדשה והמושלמת, מרחמת עליו אפילו שאסור, ומחזיקה לו אצבעות. מחזיקה אותן כל כך חזק עד שהן מלבינות.