עוד פעם לבד, ומה זה אומר עלי

אני בת 34.

היו לי מערכות יחסים. היתה לי קריירה ועכשיו אני בת 34 ואני צריכה להחליט: להמשיך בטבעיות לתוך ה-40 בלי למצוא שותף, או לעזוב הכל ולעשות הכל כדי למצוא.
אני לא נאיבית.
אני יודעת שככאן אני לא אמצא מה שאני מחפשת.
מה אני מחפשת?
פארטנר. שותף. מישהו שאפשר לסמוך עליו. לא מטורף, לא זיין, לא קריריסט מפואר. לא חנון.
תשאלו: ואיפה את? ומה עשית כל השנים? האם את לא חנונית? האם את מוצצת? האם את לא מזדיינת מהצד?
אז ככה: אני לא גבוהה מאוד, אני די מלאה, כהת עור, יש לי שדיים גדולים ושיער ארוך מתולתל. אני חופשיה מאוד במיטה, אני אוהבת למצוץ והרבה שנים מצצתי למישהו, נו, איך לומר, שאתם כולכם מכירים. שאתם רואים הרבה בטלויזיה. שאתם יודעים שהוא נשוי, ושלא הייתם מאמינים שיש ללו אחת שיורדת לו, ערב ערב, אחרי שהמסך יורד. הוא גר במרכז, אבל בגלל העבודה, יש לו דירה בירושלים. ולי היתה דירה בירושלים גם, והייתי שותפה במשרד עורכי דין גדול (הוא עזר לי להשתלב)כך ששבע שנים הכל דפק מצויין. הייתי חברה של אשתו, הייתי מוזמנת אליהם בחגים, כך שאפילו בחגים יכולתי להיות איתו, או לפחות לידו. שמרתי להם על הילדים, לימדתי אותם לשחות, הרגשתי בת בית.
והנה, מגיע יום האהבה, והשנה אני לבד.
למה לבד?
נפרדתי ממנו.
למה נפרדתי?
כי נכנסתי להריון.
אני רציתי את הילד- הוא לא יכול היה.
אז בעצם אני לא ממש לבד- אני וההריון שלי. כל החברים הקרובים, וההורים שלי- כולם יודעים שזה הילד שלו. גם הוא כמובן יודע שזה הילד שלו. אבל אני מבינה שאי אפשר לחבל בקריירה שלו ולגדל לו ילד מהצד, אז עזבתי אותו ועכשיו אני לבד. ויום האהבה בפתח, ואני אפילו לא בטוחה שאקבל ממנו שי. או טלפון.
חשבתי לעזוב את הארץ. אני בטוחה שבמקום אחר אני עשויה למצוא גבר שיתאהב בי למרות שאני בהריון מגבר אחר. אירופה היא מקום הרבה יותר ליברלי. אולי אשים פעמי לשם.
בינתיים אני יושבת לי מול הטלויזיה בערב, ואני רואה אותו, ואני חושבת: ההנה האבא של הילד שלי, מעניין שאני בלעדיו ואיך החיים הובילו אותי לכאן.
אני מקווה שביון האהבה הבא אני אכתוב פה, אבל ממקום אחר.