רקפת חולדאי גרה על אי יווני קטן ועדיין מתרגשת מה- "חברמניות" הישראלית המעיקה

יום חמישי, שעת בוקר מאוחרת, אני יורדת לים לקפה עם חברה. עיירה קטנה ביוון. קייץ. 2004. אני מזמינה לי קפה קר עם סוכרזית אחת וחלב. היא כבר מחכה לי על כורסא מדליקה בחוף, שמשיה מדליקה, למרות שהחוף מלא השקט והנעימות נשמרים. היא משחקת עם הקש בתוך המשקה. היא רואה אותי וקמה לקראתי, מתנשקות כמנהג המקומיים. מיד אחרי שהתעניינו אחת בשלום השניה והילדים...(סתם נימוס אלמנטרי..הרי דיברנו הבוקר בטלפון..) הודעתי לה שפגשתי בעיר אתמול בחורה ישראלית שנמצאת כאן בחופש – והזמנתי אותה להצטרף אלינו לחוף...כמובן, היא מחייכת, יש מקום לכולם...ואנחנו שוקעות בפטפוט יומי, נהנות מקרני השמש החמות שמלטפות אותנו.

הבחורה הזו אי שם בשורשי משפחתה מסתתר איזה סבא של סבא אפריקאי. אפשר לראות את זה על מבנה פניה הרחבים. גנים זה עניין מרתק. הגן האפריקאי לא פסח גם על הדור הבא, ובנה הבכור השחרחר, עלם חמודות בעל מראה יווני אפריקאי סובל כבר כמה שנים מנידוי חברתי ואני לא צריכה לספר כאן כמה ילדים הם עם אכזר לפעמים- והילד רק בן 9.
כמעט לא עובר יום שאין ליבה נשבר מאיזו תקרית שבנה מתאר בפניה, והיא שוטחת בפני את כאבה בשעה שהישראלית המזדמנת שלי מגיעה אלינו לקפה ומנופפת לי ברוחב לב. "את לא מאמינה מה קרה לי הרגע" –היא חצי צועקת לעברי, מתנשפת, מתנפלת עליי- " איך שאני באה לעצור מונית, פגשתי מישהו שפעם גר ליד סבתא שלי חשבתי שאני מתה , שעה עמדנו ודיברנו, אני לא מאמינה איזה עולם קטן..." היא מדברת בצעקות, בהתלהבות , בהתלהמות. אני קצת נבוכה מהתצוגה הזו של הקולניות הישראלית, הבלתי מנומסת. אני מגניבה מבט לחברתי שיושבת בצד בשקט, מחכה שאני אציג בינהן, תוך כדי שמבטה מתמקד בעניין מודאג, מה זה בדיוק הסיפור הנוראי הזה שהבחורה החדשה הזו מספרת לי. ואני.. אני מנסה להכנס לעיניים שלה לחשוב מה היא רואה. אני קצת מתביישת.

WHAT? WHAT HAPPENED? חברתי שואלת אותי בדאגה....בטוחה שזה עתה סיפרה לי הישראלית התוססת הזו סיפור דרמטי ביותר, איזה אסון, משהו שמצדיק כותרת ראשית בעיתון המקומי...
ככה אנחנו נראים?? אני שואלת את עצמי. מדברים בצעקות. פעם אמרו לי את זה על הישראלים, שאנחנו מדברים עם הידיים, בצעקות, שנראה כאילו אנחנו רבים, ואני חשבתי שזה סתם מוגזם, הרי אנחנו אחלה עם של חברמנים, של סחבקים כאלה שמנהלים שיחות תוססות מלאות חיים. אנחנו הרי תוססים ומרתקים לא כמו האירופאים המיובשים האלה, המאופקים, המנומסים מדי...
פתאום ראיתי את זה. ראיתי את הישראלית הזו, בחורה טובה, נחמדה, לא ממש עשתה משהו שיצדיק החרמת דרכון לנצח- ובכל זאת....מה שרואה החברה שלי עכשיו זה כמעט ברברי...
הצגתי בינהן, שרון. מריאנה. נעים מאד. הזמנתי גם לה משהו לשתות וניסיתי להחזיר את השיחה לנושא הגזענות היוונית שבה עסקנו קודם לכן. כמובן שדיברנו אנגלית כדי שכולם יבינו את כולם.
"אצלנו בחיים לא היו אומרים למישהו שהוא שחור" – מציינת שרון. "אני לא מאמינה, איזה גזענים היוונים" היא פותחת במסע ביקורת לאחר שחברתי מספרת לה בקצרה על בעיתה האישית.
ואני כדי לצנן את הביקורת החדה והחד משמעית של האורחת הישראלית שלי על מארחיה אני מוסיפה –" שטויות, זה לא בהכרח נכון. ילדים תמיד מציקים לשונה מהם. גם בארץ זה קיים, מציקים לשמן,לגינגי, לממושקף, לשונה..." שרון משנסת מותניים, "מה פתאום, אנחנו גזענים? אם הילדים אומרים לילד שהוא כושי, זה סימן שההורים שלו חינכו אותו לגזענות. אצלנו בארץ זה לא קיים. איפה בארץ שמעת שמישהו קורה למישהו כושי.." – כן, היא מדברת בבטחון, בנחישות, בנחרצות, היא יודעת!!! אין עוררין על האמיתות החשובות שיש לה למסור לבת שיחתה הנדהמת. חברתי כמובן מתקפלת מעצמת הטון המתריס כנגדה, היא לא יודעת בדיוק איך להתנהג עם הבחורה המתפרצת היושבת מולה בטוחה כל כך בדבריה ובעצמה. אני כבר נמצאת בשלב שאני ממש מצטערת שהזמנתי את שרון להצטרף אלינו, אבל אני לא יכולה להשתחרר מהמחשבה, שאיתי או בלעדיי הבחורה הזו מטיילת בעולם , מדברת בצעקות ובברבריות, ובלי ממש להתכוון הופכת לישראלי המכוער שבעתיו מדינה שלמה פתחה בקמפיין השגרירים...הסתכלתי עליה מתלהמת, לא מסוגלת לנהל שיחה נינוחה, מתורבתת, שקטה, מנומסת עם כבוד לבני שיחתה והתביישתי. ידעתי שהיא גם לא מודעת כלל לאיך שהיא נראית ולנזק שהיא עושה לנו כעם, כחברה... גם אני כבר הייתי מכונסת בעצמי, מצמצמת את הדיאלוג לאפס, אנחנו יושבות מסתכלות על הים, שתי בחורות מהורהרות ובחורה אחת זחוחה שאין לה מושג איך היא נראית.