כשאשה אוהבת גבר---

אני אוהבת אותו!

אני מרגישה בכל נימי נשמתי שאני אוהבת אותו, שהוא חלק ממני. כל כך מהר הוא נהיה חלק ממני. ויש הרגשה מוזרה שאם הוא לא יהיה שם, אני איחנק. שלא יהיה לי אוויר לנשום.
כי הוא כמו אוויר בשבילי, במובן הטוב של המילה. במובן שאני צריכה אותו, שהוא עושה לי טוב, שאיתו אני מרגישה שאני חיה.
אני כל כך אוהבת אותו שזה מפחיד.
ואני כל הזמן חוששת, כי הורגלתי כל כך לפרידות, שאם הוא ייפרד ממני שוב יגיע אותו כאב לב מוכר, ואני לא רוצה את זה! לא רוצה את הלחץ הזה בחזה, את הגעגועים האלה שמוציאים את התיאבון ואת החשק לחיות, את הדמעות שבאות מאליהן ושוטפות את הלחיים, את השחור בעיניים כשאני קמה בבוקר או את השעות הארוכות שלוקח להירדם.
אז אני משתדלת ואני מנסה. להיות הכי חמודה שאפשר, הכי מתפשרת, הכי פחות עצבנית, הכי פחות עקשנית, הכי מצחיקה, הכי חייכנית והכי אוהבת שאפשר. וגם אם אני כזו מטבעי, אני בכל זאת מותחת אל הקצה, מנסה יותר מהרגיל, מבליגה על דברים, מקבלת הכל, אולי מקבלת דברים שלא הייתי מקבלת קודם. כי החיוך שלו, הקול שלו, תנועת היד, הכל נעשה בצורה כל כך שובת לב שממיסה אותי כי אני כל כך מאוהבת.
אני כל כך אוהבת אותו שאני מאבדת את הזמן.
ואני כל הזמן רוצה לנסוע אליו, רוצה לראות אותו. איך שאני הולכת, בא לי לחזור. איך שאני חוזרת הביתה אני מרגישה ריקנות, כאילו לקחו לי משהו. משהו שאני צריכה מאוד. משהו שבגלל שהוא חסר, הזמן יעבור מאוד לאט. ואיתו, איתו הזמן רץ! שלושה ימים נראים כשעה חולפת, הערב נראה כדקה, והבוקר בכלל לא נחשב כי הוא טס.
אני כל כך אוהבת אותו, כמו שרואים בסרטים. זו אהבה שכולה רצון להיות איתו, שבלעדיו זה נראה ריק, אפילו אם זה לא. אבל זה רק נראה ריק. אהבה שגורמת רצון לתת כל הזמן, לפנק, לעשות טוב, לחבק, לנשק, ללטף, לא להרגיז, לא להכעיס, לא לעצבן, שיהיה רק טוב, כי רע לא יכול להיות שם. אחרת האגדה תתפרק, והסרט ייגמר לא טוב. ואני רוצה ללכת לשקיעה בדיוק כמו שרואים בסוף הסרט, כשהשם של המפיק מופיע והזוג מתרחק אל השמש עם מוסיקה רומנטית ברקע.
אני כל כך אוהבת אותו שזה מדהים.
וזה ממלא אותי. כנראה שקודם הייתי ריקה, הרי אי אפשר למלא משהו שהוא כבר מלא. אז כנראה שקודם הייתי ריקה, חסרת אהבה. והאהבה ממלאת אותי בהתרגשות, בגעגוע, בחמימות, ברגישות, בפגיעות, בחששות, בדאגות, בחרדות, בתלותיות, בשייכות, בנתינה, בקבלה, בדיבורים, במעשים, במחשבות.
אני אוהבת אותו, וכשאני אוהבת מישהו אני משתנה, כי עוד מישהו נכנס לי לחיים, מישהו שלא בדיוק כמוני. וזה חייב לכלול שינויים. חלקם טובים, חלקם לא. אז אני צריכה להפסיק לפחד, כי אף אחד לא מבטיח לי סוף טוב כמו בסרטים, ובאף סרט בכלל לא רואים מה קורה אחרי זה, אחרי כמה שנים, ואם הכל נשאר טוב. ומה זה טוב בכלל?
אבל מה שכן מובטח לי, ולכולן, זה שאם לא מנסים, אז לא יודעים. אז אני מנסה, כי האהבה אומנם נתנה לי את הפחד אבל נותנת לי גם את האומץ, האומץ להתקרב למישהו, האומץ לשים את ליבי בידיו, את נישמתי הרועדת מפחד להדביק לשלו, ויהיה מה שיהיה.