לקראת יום ירושלים: מירה לוי, מקומית מלידה, מאחלת לעיר שתיפטר מעט מעול הממלכתיות לטובת הקלילות, כדי שתוכל לתפקד כמו כל עיר אחרת.
לקראת יום ירושלים החל מחר רשמית, הייתי רוצה שהרוטציה תעשה את ההבדל. את התואר המכובד "עיר הבירה" נעניק ברצון לעיר אחרת, ו"ירושאלייים", ככה, בפשטות, תהיה גם היא חלק מהטרנד, עיר שבאופנה.
זה לא יהיה מקום ממנו בורחים. נהפוך הוא, מקום שעושים אליו עלייה ולא רק בשלושת הרגלים אלא כדי להשתקע.
וכשיגידו - ירושלים, יגידו, אחלה מקום.
תהיה כאן פריחה תרתי משמע, ושטחים ירוקים - לא רק באזור הכנסת, רחביה בואך בית ראש הממשלה.
ונמשיך להיות בירת הבזארים אבל זה יהיה בהקשר קסום ומסתורי "לה גרנד באזאר". בעיקר לתיירים.
החינוך כאן יהיה כה פלורליסטי וחדשני, מבוסס על השיטות העדכניות ביותר לחינוך הילדים, שכולם ידברו עלינו.
בסיבוב הזה לא יהיו בה רק גנים דתיים על כל צעד ושעל ואף אחד לא יסגור גן לילד החילוני.
כולם ישלמו כאן מיסים כמו שצריך, כי לא רק נדע אלא גם ניווכח שהמיסים שלנו באמת חוזרים אלינו.
יחד נצמח ונשגשג, נהיה הבירה העסקית של המדינה. ועם התואר המבזה של עוני במקום השני מישהו אחר יצטרך להתמודד, לא אנחנו.
כולם ירצו לדעת מה קורה במקום המדהים הזה שבו רוח האלוהים שורה מעל, גם מבלי לסגור רחובות בשבת ו/או לזרוק אבנים בשמו ו/או לפאר את שמו: אללה הוא אכבר.
ירושלים תהיה שיחת היום ולא בהקשר של הפיגוע בקו 18,18,32,19,14, או בפינת הרחובות "כאן עמד המחבל המתאבד..." ו"שמו של המאבטח עדיין לא הותר לפרסום".
תהיה כאן תרבות: תרבות דיבור, תרבות התנהגות, כללים לתרבות והכי חשוב תרבות ואמנות. לא רק בתל אביב!
כולם יריבו עלינו ולא באופן מיליטריסטי. ולא יהיו כאן גדרות להפרדה או חומות להפליה, ולא יהיו פה אזרחים סוג ז'.
ואם יעבירו את הכנסת למקום אחר בזמן הרוטציה אז בכלל ננשום לרווחה, ומי שירצה להפגין או לצעוד במחאה על... ילך בבקשה למקום אחר. אנחנו כבר לא עיר הבירה. אין טעם להקים כאן מאהלים, אין טעם להבעיר צמיגים כי כאן אין מי שיקשיב. ומי שרוצה לסתום לנו את העורק הראשי, שיסתום למישהו אחר, ומי שכל מה שיש לו בראש זו הפוליטיקה... יפנה לאחור ולא יגיע לשער הגיא.
ואז יהיה כאן שששקט, וזה הכי חשוב! וכשיהיה שקט, נוכל להתחיל לעשות רעש. רעש של חיים.
באדיבות המגזין זמן אשה