ויזנטל: "ספרו של ריצ'רד בוגייר עורר בי רגשות עמוקים ומכאיבים."

פרולוג: מכתב למיכאל מאת ד"ר ריצ'רד בוגייר


מיכאל, בני היקר,

למענך, מיכאל, הבטחתי להעלות את הסיפור על הכתב. ישבתי לצד מיטתך הקטנה ואתה שאלת אותי על סבא וסבתא. אני יודע – ספרי זיכרונות כה רבים על השואה כבר ראו אור, עד שהסיפור שלי ייחשב כחוזר עליהם. אבל כל אחד חווה את השואה אובייקטיבית וסובייקטיבית, בדרכו או בדרכה המיוחדות, ותגובתם הייתה שונה זו מזו. ובכל זאת אספר לך את סיפורי. עליך לדעת מה חוויתי בנעורי. תקרא את הדברים לעצמך, ובשנים מאוחרות יותר תקריא אותו לילדיך כדי שהזוועה הזאת לא תאבד בתהום הנשייה.
אנשים ישמחו לשכוח הכול אודותיה. אפילו כיום הם אינם מוכנים להודות בה; הם אינם רוצים להתעמת עם הביזיון הזה. הם חרדים ומבועתים מן המחזיק מראָה לנגד עיניהם ומטיח בפניהם, "זה מה שאתם עשיתם. אתם מסוגלים לעשות את זה – אתם, רק שלב ביניים של האבולוציה שלא הצליחה כל כך, אבל עדיין מעמידים פנים כי בצלם אלוהים נבראתם."
מיכאל יקירי, זמן רב היססתי, ומאז אותו ערב לצד מיטתך עברו כבר שנתיים. לא יכולתי להביא את עצמי להעלאת הזיכרונות והמחשבות על הנייר. פחדתי ממסע הזיכרונות אל העבר, משום שבמחשבותי ובלבי פנימה אני מתמודד איתם בכל יום ויום מאז לידתי מחדש – והדבר גורם לי כאב. אבל אולי מסע זה של חזרה אל העבר הוא המחיר שעלי לשלם בעבור לידתי מחדש.
חיי כיום הם דינאמיים; הם משתנים כל הזמן: אני חולה, אני בריא וחוזר חלילה. אני מצליח, ואז הכישלון מכה. אני עולה ויורד במשקל חליפות. אני סועד במסעדות מעולות; אני מבקר באופרה ובקזינו. אני זוכה בסכום ניכר של כסף, ומפסיד אותו שוב. יש לי חברים טובים. יעש לי חיי נישואים טובים מאוד עם אישתי. לפעמים אני מתעצבן עליך, אבל תמיד, תמיד אני אוהב אותך, בני.
אבל חיי האחרים – חיי הצל שלי – נמצאים בכל מקום. הם נשארים סטאטיים משום שכבר חייתי אותם; הם אינם יכולים עוד להשתנות. הם צמודים לחיי בהווה, מלווים אותי בכל מקום ובכל הזמן. הם אמנם עוזרים לי להתגבר על מכשולים, אך איבדתי את היכולת ליהנות מן ההנאות הקטנות של חיי היום-יום. הקולות העולים מזיכרונותי לעולם אינם חדלים; בצלילים שהם משמיעים מונחת תמצית כל חיי. זה המחיר שעלי לשלם כדי לחיות – בעבור המאזן בדין וחשבון של חיי – ואת החשבון הזה יש לשלם.
שורות ראשונות אלה אני כותב לבדי בחדר במלון בעיר באנף שבערב קנדה, ממש באמצע הרי הרוקי. אתה ואמך יצאתם לטיול בקרחון בגובה של 2,600 מטר. בשבילי זה גבוה מדי ומעיק על לבי החלש. אני מופתע שכתיבתי קולחת בקלות כזו; תיארתי לעצמי שזה יהיה קשה הרבה יותר. אני מקווה שאוכל להשלים את סיפורי, שהוא יהיה לספר, ושאתה, בני תוכל לקרוא בו.
אין לך מה לפחד; אל תחשוש, הרי המרצחים שפצעו את אבא שלך לא הצליחו לשבור את רוחו. נשארתי חזק ואני גאה בזה. אני מקווה שגם אתה תהיה חזק ושתזכור תמיד שאהבתי אליך גדולה כדי לחזק אותך בחייך בעתיד – אפילו לאחר לכתי.
לעולם אל תאבד את הגאווה. הֱיה גאה בעמך, בהוריך, באבותיך. אתה ילד יפה ותגדל להיות לגבר נאה. כבעל שכל חריף וצמא לְדעת, אתה אוהב ללמוד וחושב בבהירות. אלה תכונות שערכן רב בחיים המציבים לפניך אתגרים. הישאר חזק אפילו כאשר אנשים ינסו, בקנאתם, לדכא אותך. גם אם תחווה כישלון, אל תאבד את האמון בעצמך וביכולותיך, אבל נסה להפיק ממנו לקח. רק אם תישאר חזק תהיה מסוגל לעזור לאחרים, להעניק תמיכה ולהיות מושא לחיקוי בעבורם. כַּבֵּד יצירי אנושי באשר הם, ולעולם אל תחשיב את האהבה כחולשה, כפי שנהוג לחשוב לעתים כה קרובות. אם תלך אחרי הערכים והחוקים האלה תהיה מאושר בחייך. כמיהה לאושר טמונה בעריסתו של כל אדם. זוהי שאיפה טבעית לכל בני אנוש, והיא הנתיב והיעד לכל קיומנו.

הסיאנס- פרק 1, ספטמבר 1939

אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. השולחן נע חמש פעמים. על גבי השולחן כולנו אוחזים ידיים – אמא, אבא, דוד יוסף הרופא, סבא ואני. אנו מכבים את האור בחדר. בהיותה המבוגרת ביותר, מקבלת סבתא את הזכות לשאול ראשונה: "כמה שבועות תימשך המלחמה?" השולחן נע חמש פעמים: חמישה שבועות, לא יותר. הגרמנים בוודאי לא יוכלו להחזיק מעמד זמן רב יותר מול בריטניה, צרפת, פולין.
אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש... אני בן אחת-עשרה וחצי, ילד שמנמן עם שיער שחור כזפת. אם המלחמה תימשך רק עוד חמישה שבועות לא אפסיד יותר מדי לימודים. כל כך הרבה דברים אני רוצה ללמוד.
אני אוהב את בית הספר שלי. אני שמח מאוד שהצלחתי לשכנע את אבא לשלוח אותי לשם. זהו בית ספר פרטי בעיר לודז' המנוהל בידי יצחק קצנלסון. בית ספר יהודי פרטי, יקר למדי. הורי התקשו לגייס את הסכום הדרוש, אף על פי שנשאו ונתנו על הפחתה בשכר הלימוד.
עד עכשיו למדתי שם שלוש שנים: כיתות ג ד ו-ה. אנחנו 44 בנים, כולם חברים, אין בינינו קנאה, שנאה וחילוקי דעות – כפי שהיו בין פולנים ויהודים בבית הספר הציבורי שבו למדתי קודם.
אני עדיין זוכר את היום הראשון בבית הספר של קצנלסון. לבשתי את התלבושת האחידה שהייתה חובה בבית הספר הציבורי: מכנסיים כחולים קצרים, גרביים בגובה הברך ומקטורן רשמי עם כותפות אדומות. חברי החדשים הביטו בי בתערובת של תדהמה והערצה. כולם היו לבושים בבגדים פשוטים, ופתאום נכנס נער במדים! הם לא ידעו שזו החליפה היחידה שהייתה לי.
המורים בבית הספר הזה אוהבים אותנו ודואגים לנו. יצחק קצנלסון מלמד עברית. אחיו משה מלמד תנ"ך ויהדות. נושאי הלימוד האחרים הם פולנית, היסטוריה, חשבון, גיאוגרפיה, ציור, מלאכת יד, התעמלות וזמרה. אני תמיד בין המצטיינים בכיתה. קשה לי רק בעברית ותנ"ך. נושאים אלה היו חדשים לי ולא יכולנו להרשות לעצמנו מורים פרטיים שיעזרו לי להשיג את החומר. למרות זאת קיבלתי בסוף השנה שעברה ציון לשבח על היותי אחד המצטיינים.
בבית הספר מתקיימות מדי פעם הופעות ולפעמים אני שר לפני אולם מלא תלמידים והורים. רוב השירים הם פרי עטו של יצחק קצנלסון. בסוף ההופעות שרנו תמיד את "תחזקנה", שירה של התנועה הציונית, ואת "התקווה", ההימנון היהודי.
אני מקווה שהאורקל צדק בעניין חמשת השבועות! אני מתגעגע לחברי התלמידים ורוצה לשיר איתם את "תחזקנה" ואת "התקווה".
--------

ד"ר ריצ'רד בוגייר (1998-1928) למד בלודג' בבית הספר היהודי של יצחק כנלסון עד פרוץ מלחמת העולם השניה בשנת 1939.
באוגוסט 1944 נשלח עם הוריו לאושוויץ, שם איבד את אמו. הוא ואביו עברו מאושוויץ למחנות ריכוז אחרים, עד שבסופו של דבר הגיעו למחנה הריכוז אבנזה, באוסטריה העילית.
במחנה זה נפטר אביו בזרועותיו, רק שלושה חודשים בטרם שוחרר המחנה בידי הכוחות האמריקניים – במאי 1945. ריצ'רד, ששקל באותה עת 38 ק"ג והיה חולה בשחפת, הצליח לשרוד בזכות יכולתו המדהימה להמשיך וללמוד גם תחת האיום המתמיד של המוות.
בשנת 1953 קיבל תואר ד"ר לרפואה, המשיך להתמחות בפריז ובלונדון, ובשנות השישים קנה שתי מרפאות חשובות בווינה – שאותן מנהלת היום אלמנתו – ד"ר חוה בוגייר.
סיפורו הוא סיפור של עוז רוח ועוצמה מופלאה, המוקדש לבנו, מיכאל, על מנת שידע מהו אותו צל שהעיב על חייו של אביו.

הספר יצא בהוצאת זמורה ביתן