עוגת התפוחים של אימא - סיפור קצר ומקסים של שבתי טבת מתוך ספר חדש שלו. חג שמח!

יומנים מאתמול/ שבתאי טבת


כשבקיוסקים של תל אביב מכרו גזוז אדום ומתוק מתוך מיכל זכוכית
כשבבתים בישלו בפתיליות ושתו תה דרך קוביית סוכר
כשעגבניות אכלו רק בקיץ ואבטיח קר היה מעדן
כשילדים הלכו בחולות הלוהטים שלושה קילומטרים בשביל שיעור פסנתר
כשנסעו לדמשק במכונית כדי לשתות שם תמרהינדי
כשילד עם חצי גרוש בכיס היה ילד עשיר ומאושר
כשחשוב היה לדעת אנגלית כדי להסתדר עם פקידי המנדט
כשילדים אספו תמונות של ספורטאים מתוך חפיסת סיגריות של דובק
כשכל זה קרה, ארץ ישראל היתה תמימה ויפה יותר.

שבתאי טבת, מחבר "חשופים בצריח; "משה דיין"; "קנאת - דוד", הביוגרפיה המונומנטאלית של דוד בן גוריון; מחזיר אותנו לימים ההם, ימי הקסם של ילדותו בתל אביב של שנות השלושים והארבעים. ימי המנדט הבריטי וההסתדרות בשיא תפארתה, ימים שבהם להיות חלוץ נחשב לכבוד גדול ולעסוק במסחר לפחיתות כבוד. ימים בהם התרבות האירופית התבססה בעיר, שעות תה וריקודים נערכו ב"קרלטון" ו"נוגה", ולמסעדה העניקו את השם "מולדת" בגאווה ובלי שמץ ציניות.
הספר מכיל קובץ סיפורים המסופרים בגוף ראשון דרך עיניו של ילד ומפגישים את הקורא עם כתיבתו הנפלאה של שבתאי טבת, הסוחף עמו את הקורא בחן ובהרבה הומור אל תוך סיפוריו האישיים, השוקקים דמויות ססגוניות וחוויות מפתיעות.
הספר שראה אור בשנת 1975 עודכן קלות, והקריאה בו מרגשת ונוגעת ללב גם שלושים שנה אחרי. בני הדור ההוא יזהו וודאי את עצמם, את משפחתם ואת האנשים שהכירו; ואחרים ימצאו את עצמם מתגעגעים לתקופה שאותה לא זכו להכיר.
דווקא בימים אלו, כשרבים מאיתנו נישאים על גלי הנוסטלגיה ומייחלים לחיים פשוטים וברורים יותר, מעניק הספר "יומנים מאתמול" לקורא חוויה ייחודית של חיבור אמיתי לימים ההם.

--------

אף שהייתה זו עוגת התפוחים של אימא שחוללה מפנה כה חשוב בחיינו ברחוב פרישמן, בכל זאת עלי לפתוח באמבטיה שאבא היה מכין כל ערב שבת. בעיניו הייתה זו גולת- הכותרת של השבוע ,ולו רק היה זה אפשרי ,היה מקדיש לחימום מים יומיים שלשה ולא מחצית יום מסכנה אחת בלבד.
במבט לאחור נדמה לי כי אבא הכניס את עצמו לתחרות כנגד כל שכנינו, כאומר: הם אולי יכולים לתת לבני ביתם בגדים נאים יותר ומסעות של חופשה אבל לא אמבטיה חמה כשלי. הוא חשב שסוד הצלחתו טמון בכך שלא התפתה לפרסומת המספרת בשבחם של מיני דלקים שונים הנוחים להסקה ומטיבים לבעור.לדידו היה חומר הסקה יעיל אחד: הרבה עץ לבן. לגזרי העץ שקנה בכסף הוסיף קרשים שנטל מהבניינים הנבנים בסביבה.
את לוחות העץ הינו מבקעים בגרזן ומזינים בהם את הלהבה בתנור הברזל היצוק שעליו ניצב מיכל מים גלילי גבוה שחבק בתוכו את הארובה והתלהט ממנה. אבא הכיר את האש וידע לקיימה בעוצמה וברציפות עד כדי כך שהמים התחממו בכל הצינורות ובמשך שעות אחדות לא היו לנו בכלל מים קרים. אצל שכנינו הספיקו המים לאמבטיה קצרה של חמש דקות לכל היותר ואילו אני, אמר לי אבא, זכיתי באמבטיה של חצי שעה.
כל אותה עת הייתה אימא נעולה במטבח. הבישול גזל ממנה שעות ארוכות . אולי בגלל רצונה להיפטר ממנו בחופזה לאחר שובה מעבודתה כגננת בגן ילדים תימני רחוק , כפי שאמר הדוד יוטיס. פעם פעמיים בשנה היה בא להתארח אצלנו לשישי שבת. לדבריו, הזכיר לו סלט החצילים של אימא ,את בית הוריו בבסרביה. הוא נהג לומר לאימא שהיא אישיות רוחנית גדולה וחבל שהיא מבזבזת את זמנה במלאכות השוות לכל נפש. היא מצידה הייתה מקבלת את פניו בחדווה ונותנת בצלחתו עוד סלט חצילים.
לדעתי, עבודת המטבח של אימא התארכה משום סגולתה לבחון כל דבר מעיקרו.ראייתה הייתה מקפת וחופשית והיא הייתה פטורה מכל שיגרה. וכך פרט לסלט החצילים אותו ידעה להתקין גם בשנתה, נאלצה לחשוף לפני כל ארוחה את סודות הבישול. בכלל, היא לא אהבה לחזור על אותו דבר פעמיים. מטבחה דמה למעבדתו של קוסם: אדים וקיטור פרצו מן הסירים והתאבכו בעשן השחור ובלשונות האש שליחכו במרץ את הפתיליות והתנור.
פעם הוציאה מהתנור עוגת תפוחים אותה לא אשכח לעולם. אבא ואני ישבנו רחוצים ומתפעלים מיופייה ומבושמה. אימא כנראה טרם הבחינה בהצלחתה כי פרסה לנו ממנה ביד נדיבה.אבל כאשר ראתה להפתעתה באיזו מהירות כילינו את פרוסותינו וכי ביקשנו עוד , התעורר חשדה. תחילה נתנה בנו מבט חוקר שמא חלינו, ואחר כך התבוננה בעוגה והריחה אותה בפליאה עמוקה. אז הסירה אותה בהחלטיות מהשולחן ובמקומה הציעה לנו לפתן כלרבי וצימוקים.
את העוגה הסתירה באחת מתיבות השידה , ליד הסדינים והמפות ואת המפתח נטלה עימה. בתמימותה חשבה אימא שאבא ואני לא נגלה את מחבואה. אבל הניחוח הטוב והמתוק של העוגה הסגיר אותה. פעמים רבות ניסינו ,בעת שאימא נעדרה מהבית ,לפתוח את השידה בתקווה ששכחה לנעלה, אך לשווא. עד שנמצא לנו הפיתרון: הסטנו את השידה, סובבנו אותה ,חילצנו במברג את גב הדיקט שלה והעוגה נגלתה לעיננו בכל הדרה מאחור.
עד היום לא אדע מה השקיעה אימא בתוך אותה עוגה. אבל היא נימוחה בפה והיה לה טעם גן-עדן. על כך הסכמנו אבא ואני בכל פעם שצבטנו ממנה נתחים זעירים . משבוע לשבוע השביח טעמה כמו יין משומר. מי יודע אילו שיאים נכונו לה עוד , אלא שיום אחד הסרנו את גב הדיקט והנה – העוגה איננה !
כיוון ששנינו העמדנו פני תם של מי שמועלם לא ידעו וודאי שלא טעמו מהעוגה לא חקרנו למקום הימצאה. אבל מדוע הצפינה אימא את העוגה? אבא היה סבור שהיא ממתינה לביקורו של הדוד יוטיס כדי להרעישו בהפתעה וכדי להפיק ממנו שבחים לגבי צד באישיותה שנסתר עד כה מעיניו. ואילו לדעתי ביקשה אימא ללמוד מאותה עוגה את סוד ההצלחה ,מעין קנה מידה כדי שתוכל לחזור ולאפות ככמותה גם להבא.
אחרי העוגה החליטה אימא לפתוח מסעדה. ליום אחד בלבד, אמרה לי והשביעה אותי לבל יגונב הדבר לאוזני אבא.
שני בתים מאיתנו במורד הרחוב, גרה גברת שכטר. על מרפסת החזית שלה תלה שלט קטן: ארוחות צהריים ביתיות. גברת שכטר ערכה בחדר האורחים שלה שולחן גדול אליו הסבו : האשנבאי של קופת חולים, הקופאי של הצרכנייה, הגובה של מס אחיד וגלמודים חיוורים אחרים. הם אכלו סלט גזר-חי ,פירה, קציצות תרד מבושלות ושתו מרק פירות דליל. נשלחתי לאכול אצלה כמה פעמים. אני הייתי היחיד ששילמתי בכסף בעד ארוחתי. האחרים שלפו כרטיסיות ממוספרות אותן הייתה גברת שכטר מנקבת. פרטים אלה העברתי לאימא והיא רשמה אותם בקפדנות בפנקס קטן. מהערותיה למדתי מה נשא חן בעיניה. על הכרטיסיות אמרה :"יפה מאוד". וברור היה ,שגם לה כמו לי, התחשק לעסוק קצת בניקוב.
אימא קראה למסעדתה :"מולדת" . היא נתנה בידי מכתבי הזמנה אישיים לאשנבאי לקופאי ולגובה, שלשה הבאים במגע עם הקהל הרחב וממילא מרבי שיח.
"מולדת" הייתה סנסציה. קודם כל במובן הטוב של המילה. אימא עברה משולחן לשולחן והסבירה לכל אורח "שהחמאה שאתה רואה זו חמאת תנובה הכי טובה שיש" והמלח על השולחן הוא העדין והיבש ביותר בעולם, מפורטוגל " "ולבן כזה לא תמצא בכל תל-אביב", כפי שהייתה נוהגת להטעים לאבא ולי. לראשונה מזה שנים רבות טעמו לקוחותיה של הגברת שכטר סלט חצילים וצלי עגל ותחושה נעימה של עיכול נכון פשטה באיבריהם. לקול התוף והמצלתיים שהביאה אימא מהגן רקדו הסועדים " עלי באר" ו"הבה נרימה נס ואבוקה" , שהיה זה בסמוך לחנוכה.
ליד הפתח הודו הלקוחות למנהלת המסעדה מקרב ליבם . מהם שהתנדנדו על רגליהם ברדתם במדרגות ,שיכורי שמחה. אנשים גלמודים אמרה לי אחר כך אימא מבהיקה מאושר , תמיד מכירים תודה למי שגילה יחס כלפיהם.
את המימד השלילי לסנסציה נתנה ראשונה הגברת שכטר. היא השמיצה את אימא בכל השכונה וטענה ש"גנבה" ממנה את לקוחותיה .מוזר היה ,שדווקא הלקוחות שרקדו ב"מולדת" בהתלהבות הם שהצטרפו אליה למסע השמצה. הללו לא האמינו לאימא שאמרה להם ש"מולדת" נפתחה ליום אחד בלבד וחשבו שהיא חומדת לצון. אבל כשבאו למחרת ולמחרתיים לא ראו שום שילוט ומצאו את הדירה נעולה, בערה בהם חמתם להשחית.
הנפגע העיקרי בכל הפרשה היה אבא. הוא היה חלוץ מיומו הראשון בארץ ולהאשים אותו במסחר היה כמו להאשים אותו ברצח. "אשתך מכרה כרטיסיות שבועיות ואתה לא יודע?" הטיחו בפניו. טענה זו הייתה משוללת כל יסוד . אימא אמרה בפירוש ש"מולדת" נפתחת ליום אחד ומשום כך נטלה בעד הכרטיסיות מחיר ארוחה אחת בלבד. את הכרטיסיות מכרה רק כדי שיהיה לה ולי מה לנקב ותו לא. זה היה כה ברור ואיש לא התריע על כך . אלא לאחר מעשה, כמנהג העולם, החלו הבריות לזכור את הדברים כל אחד לפי מגמתו. ואף כי לא נמצא מי שיתייצב בשמו ויגיד בברור שמכרו לו ב"מולדת" ארוחה אחת במחיר שבע , בכל זאת עשתה לה שמועה כזאת כנפיים.
אימא עצמה לא התרשמה מהדיבורים והרינונים. "ידברו עד שימאס להם" , אמרה. עם זאת צר היה לה על אבא המתהלך שפוף ומתייגע להחזיר את עטרתנו לישנה. היא חיפשה רעיון, זיק אחד שיאיר כבאור שמש את ניקיון הכפיים של המשפחה ואת תומתה. כל עוד לא נמצא לה רעיון גואל לא הייתה מוכנה לנקוף אצבע.
זה נקרה לה בדמות הדוד יוטיס. הלה הופיע באחור רב, הרבה לאחר עוגת התפוחים הנודעה ולאחר פתיחת "מולדת". הוא הגיע העירה לוועידת ההסתדרות ובתום ישיבת הפתיחה שאלו הצירים איפה אפשר לאכול אוכל טוב ואחד ממרכז קופת חולים אמר:" שכמה חבל ש"מולדת" נסגרה ושוב אי אפשר לאכול סלט חצילם אצל שפרה" .זה הזכיר ליוטיס, כך אמר, שגם לו יש שפרה וגם היא יודעת להכין סלט חצילים. והנה הוא בא.
כאשר פנה לסדר את חפציו לחשה אימא לאבא שבאמצעות הדוד יוטיס אפשר לתקן את המעוות ואפילו להפוך את הקערה על פיה. די אם יאמר לחבריו הצירים איזו משפחה מכניסת אורחים ואוהבי הבריות אנחנו וכמה רחוקים ממסחר שכל הארץ תמלא פיה שיר תשבחות והלל לשמנו ולכבודנו.
אבא פנה לחדר האמבטיה להכין את האמבטיה הטובה ביותר בעולם.כדי שהדוד יפוש מדיוני הוועדה המייגעים וכדי שהחמימות הנעימה תמלא את ראשו בהרהורי –הוקרה וכוונות להחזיר טובה למשפחה המארחת. אבא שקד על להבת התנור עד שהתנור המתלהט העביר רעדה לכותלי הבית והביא את השמשות בחלונות לידי זמזום.
במטבח שמע הדוד יוטיס את קורות משפחתנו. אימא אמרה שעל כל המשפחה להתלכד להצלת כבודה והמחישה את הסכנה המרחפת מעל הדוד בכך שסיכויו להיבחר לציר לוועדה הבאה יהיו אפס אם ימשיכו לרנן אחרינו שאנו עוסקים במסחר וכורים פח לבריות. משום כך עליו לעלות מחר על במת הועידה, דבר ראשון בהיפתח הדיונים ולזעוק מרה על העוול שעשו לנו . תוך כדי כך רקחה סלט חצילים ותיבלה אותו כדרכה בפיסות גדולות של פלפל אדום. מאז שהחלה לעבוד בשכונת התימנים הורגלנו לחריפותו. אימא לא זכרה בהתרגשותה שהדוד לא אוכל חריף.
מכאן מתחיל סדר המאורעות להתערפל. אימא אומרת שהדוד יוטיס טעה וחשב שאלה פלחי עגבניות שהיא נותנת בסלט ומניין יהיו לה עגבניות בחורף? כך שהיה עליו לדעת שזה פלפל אדום. הדוד יוטיס טען שאכן תמה וקרא על דרך ההיתול: עגבניות בחורף, כנראה באמת סוחרים עשירים. לדברי אימא הוא היה כה להוט לטעום מהסלט שלא שמע מה אומרים לו וחטף מידיה את הצלחת ותחב לפיו את מלוא המזלג. לדבריה עוד הספיקה לקרוא "לא" אחד גדול, אלא שזה טבע ונחרש בזעקת הדוד.
הדוד נפלט מן המטבח כיריית תותח אחרי שניסה לצנן את פיו במים קרים אלא שהמים רתחו גם בברז הכיור.הוא התרוצץ מברז לברז כמו היו בגדיו אחוזי להבות. לסוף בראותו את האמבטיה המתמלאת לכבודו זינק ברב ייאוש לעברה כדי לצלול בה בפה פעור.
אבא החזיר לו את רוחו בכמה טפיחות איתנות על השכם. הדוד יוטיס עזב את ביתנו מבלי להוציא הגה, משוכנע שהכול היה מלכודת שתוכננה מראש.
בשבת אמרה אימא שאבא אשם בכל, משום שמשתדל הוא יותר מדי למען הבריות.תמיד שואף לעשות יותר טוב למענן. לו נהג כאחד האדם הייתה גם בביתנו אמבטיה צוננת ופני הדברים היו שונים בתכלית.

הספר יצא בהוצאת זמורה ביתן