מאת: אירני גילי
השבוע החלה חופשת הפסח ואנו נבלה שבועיים וחצי עם הילדים בבית. בבית. גם אם רשמנו אותם לקייטנות, נשארו לנו עוד עשרה ימים בהם הילדים יסתובבו לנו בבית, בין חברים, קרובים ובכלל בין הרגליים. אין ספק שאנחנו חווים את מסעם הארוך ומייגע של בני ישראל ארבעים שנה במדבר. כי לעבוד אי אפשר, ללכת לקניונים אסור, לחפש אטרקציות מעניינות זה עולה הרבה כסף, עמוס ומייגע, וכך, כל שנה חוץ מלהתפיח לחם אי אפשר לעשות דבר. אבל גם זה אסור.
אי לכך ובהתאם לזאת, גמלה בלבנו ההחלטה ליטול יוזמה ולנסוע דרומה לעיר החופשות האולטימטיבית לחופשה בת שלושה ימים. אחרי הרהורים רבים, היסוסים ובסוף גם פחד, החלטנו שלא להדרים מדי ולעצור בקו הגבול. מודעות המבצעים המפתות לכאורה את האזרח הישראלי מצליחות כנראה לעבוד על כולנו. איך ייתכן אני שואלת את עצמי שעם ישראל הופך לתייר, לפראייר, נותן שיעבדו עליו, נותן שיסדרו אותו ועוד ביום חג.
כל השנה אנחנו עומדים על שלנו, לא מוותרים, לא נכנעים, אבל ביום חג אנחנו כנועים. ממש לא בני חורין. כל הדילים לכאורה של בתי המלון באים להרוויח את מה שכל השנה הם לא עשו. כל ה"דילים" מוצעים בעיקר כדי "לעשות עלינו קופה", לסדר אותנו בימים שבהם מיתון זה כבר לא מצב כלכלי של מיעוט בלבד, בימים בהם המדינה נמצאת במצב הכי דחוק, והכי לחוץ.
כולנו רוצים קצת להתפרק, לנפוש, להרגיש את השמש הנעימה לפני צריבתה הארוכה בחודשי הקיץ, ופשוט לטייל קצת ולראות את ארצנו בימיה היפים ביותר של השנה. אבל מה שקורה בפועל הוא שכל בתי המלון רואים סיבה למסיבה והמילים "דיל", "מבצע" ו"מפתה" הוחלפו לכל הפחות במחירי היורו. דפדוף קל בעיתונים מנציח שחור על גבי לבן את ההשוואה המתבקשת של מחירי חו"ל מול מחירי נופש בארץ.
לצאת לנופש בן שלושה לחמישה ימים ליוון, פראג או מקומות מוכרים פחות כבולגריה למשל, כוללים טיסה ובית מלון, זולים או שווים לחופשה בת יומיים – שלושה לאילת. לא כולל טיסה כמובן! בירורים באתרים נוספים הולידו את הסיסמאות הקבועות, השוואות ידועות: בתי המלון בארץ גובים מחירי הפקרות, לא כולל ארוחת בוקר: האותיות הקטנות מספרות את האמת מאחורי המבצעים שאין להחמיץ: המחיר לאדם אחד, המבצע רק בתאריך כזה או אחר (שבדרך כלל אינו תואם את התאריכים בלוח שנה העברי) וכן הלאה.
עם זאת, ההחלטה לנסוע לחו"ל כרוכה בהרבה מעבר להזמנה טלפונית. מדובר בהכנת דרכונים, אשרות, מיסים, הסעות לבית המלון, הוצאות מפתות סביב הנסיעה ( כמו דיוטי פרי, מתנות ופיתוים נלווים במעבר גבולות) ולכן זה מעט יותר מסובך ופחות רלוונטי. חוץ מזה, מה עם חשקה נפשנו בבילוי בארצנו, קרוב לבית אך רחוק מהיום יום, בילוי בהוויה הישראלית? רעיון נחמד, יישום בעייתי משהו.
כשמדובר בצימרים איכותיים בצפון, חצי מהם אינם מעוניינים בילדים, שאר אתרי האירוח בארץ עומדים להיות עמוסים ברבבות אנשים המחפשים ריגושים קצרים בעלויות נמוכות ושאר בתי המלון פשוט יקרים מנשוא (בפרט עם הם כוללים ארוחת חג). אז מה נשאר לנו לחג הפסח? הרבה הוצאות לחג הכרוכות במתנות, שיפוצים, בגדים לילדים ואולי להיכנע לחופשה קצרה בת יומיים עם משכנתא עד לראש השנה, ומדינה שלמה מתעמלת סביב הבריכה. אז את החופש האמיתי שבחג הפסח מרגישים רק אחרי שכולם חזרו לשגרה ואז, רק אז אפשר להתחיל לעשות תוכניות לחופש האמיתי של השנה " החופש הגדול המאיים ובא.
נוצר:
30/03/2004 18:28:00
עודכן:
31/03/2004 14:59:00
גרסה להדפסה |
שלח לחבר |