האמריקאים הם קורבנות השפע, והם מפסידים בקרב נגד השומן

עשרה מיליון אנשים באמריקה נושאים על עצמם משקל עודף של 45 ק"ג לפחות (!). והם סובלים, סובלים מאוד מבעיות בתחום הקוסמטי, החברתי והבריאותי.


מבחינה אסתטית הם נחשבים כמובן לאנשים מושכים פחות בלשון המעטה. רבים חושבים עליהם כעל אנשים מכוערים, מלוכלכים ודוחים. חלקם לא מצליחים למצוא בגדים בשום מקום וחייבים להזמין את בגדיהם בהזמנה מיוחדת. כנגד התופעות הללו התחילו כבר למצוא כמה פתרונות. השמנים נלחמים בחזרה, בידיעה שכדי לחיות בשלום עם עצמם עליהם לקבל את המראה שלהם. יותר ויותר מהם גאים במשקל שלהם, ויכולים כעת ליהנות מתוכניות טלוויזיה ומעיתונים המוקדשים להם ולבעיותיהם. גם בתחום האופנה מסתמן שינוי. יצרני האופנה וסוכנויות דוגמנות מבינים (לאט לאט) שאם רוב הנשים הן במידה 46 ומעלה, הרי שאלה אינן "מידות מיוחדות", אלא המידות שהופכות לנורמה והביקוש להן גדול. אי לכך, היצרנים פונים יותר ויותר לקהל הזה ומספר הדוגמניות למידות גדולות – גדל.

הבעיות בתחום החברתי כואבות במיוחד. היחס לשמנים הוא כאל אזרחים סוג ג', שלא לומר כאל אנשים הסובלים מפגם מוסרי. רבים רואים בשמנים אנשים חסרי כוח רצון ועצלנים. מסתכלים עליהם כעל אנשים ששווים פחות, חכמים פחות, מרוויחים פחות. הם סובלים מסטיגמה חברתית ומאפליה. אם יש שמנים שהצליחו לדלג מעל כל המשוכות הללו, עדיין הם סובלים פעמים רבות מבדידות ולו רק מסיבות טכניות – הם אינם מסוגלים להיכנס לרוב כלי הרכב ובוודאי שאינם מסוגלים להשתמש בתחבורה הציבורית. הם לא יכולים ללכת לקולנוע או לתיאטרון או לטוס, כי אין להם שום סיכוי לדחוק את גופם בין שתי הידיות. דברים רבים נוספים, שעבורנו הם מובנים מאליו נמנעים מהם – לצאת מהדלת, להתכופף ולשרוך שרוכים. כך או כך, רבים מהשמנים מעדיפים ממילא לא לצאת מהבית כדי שלא להיות מטרה למבטים סקרניים וללעג.

אבל השמנת יתר היא לא רק בעיה קוסמטית וחברתית, זו בעיה בריאותית חמורה שעלולה להביא למוות בטרם עת. למעשה, השמנת יתר היא גורם המוות מספר 2 בארצות הברית (גורם המוות הראשון הוא עישון) – 300,000 מקרי מוות מדי שנה. ואם לא מוות, השמנים עדיין סובלים מבעיות רבות: כאבים פיזיים, מוגבלות, חוסר ניידות, חוסר שינה, קוצר נשימה, קושי ללכת, סוכרת, שבץ, התקפי לב – רשימה חלקית.

עולם הרפואה לא יכול להציע הרבה לאנשים הללו. תאמרו בוודאי שכיום יש ניתוחים ותרופות, אך המצב רחוק מלהיות פשוט כל כך. ניתוחים לדוגמה, הם יקרים מאוד (עשרות אלפי דולרים), מסוכנים מאוד (הסיכון למות בניתוח עומד על 1 ל-200) וההחלמה ממושכת מאוד. הניתוח שהוצג בתוכנית הוא ניתוח מסוכן משום שהוא כולל קיצור קיבה, הסטה של מערכת העיכול וקשירת המעיים. הקיבה החדשה לא תוכל להכיל יותר מ-3 כפות. הוא מסוכן גם בגלל שהמנותחים הם אנשים בסיכון גבוה, שמזה שנים סובלים מבעיות בריאותיות, כולל בעיות בנשימה ובמפרקים. למעשה, רוב האנשים הניגשים לניתוח הם אנשים שאינם ניידים כלל, כך שאחרי הניתוח צריך ללמד אותם ללכת מחדש. ההצלחה לא נמדדת במשקל כמו בשיפור איכות החיים. איש אינו מצפה שהמנותחים יהפכו לדוגמנים, אבל הם יוכלו להפוך לאנשים מתפקדים והרבה יותר בריאים. לאחר הניתוח האדם יכול לאכול 900 קלוריות ביום בלבד, ויהיה עליו לקחת ויטמינים, מינרלים, תרופות נגד דחייה ואנטיביוטיקה. הקוקטייל הזה אינו נטול תופעות לוואי כמו יובש בפה, פריחה ובחילה.

או.קיי. אז בואו נחשוב על משהו פחות רדיקלי. תרופות למשל. גם כאן אין שום חדשות מעודדות. להפך, כדורי הרזיה שמרשמים להם חולקו ל-8.5 מיליון אמריקנים במשך שנתיים התגלו כבעלי השפעות קטלניות והורדו מהמדפים.

במילים אחרות, אין ניסים. צריך ללמוד את התופעה ולחשוב מה עושים נגדה.

אז מה קורה כאן? הבעיה מתחילה בילדות. ילדים מקדישים את רוב זמנם הפנוי לצפייה בטלוויזיה או לישיבה מול המחשב. נדיר מאוד לראות ילד משחק בחוץ. תופעה הולכת ומתפשטת באמריקה היא קייטנות לילדים שמנים, שם הם זוכים לתזונה נכונה ולפעילות גופנית. נשלחים לשם ילדים עם בעיות נפשיות ורגשיות שמוצאים נחמה באוכל. הילדים באים מנוונים, אוכלים הרבה פחות מהכמויות שהם רגילים אליהן והשומן נמס. ועדיין, מדובר בפתרון זמני וחלקי, כי הילדים הללו רק חולמים על מה שיאכלו כשיחזרו הביתה – אוכל נורמלי. כלומר, המבורגר וצ'יפס.

כל הבעיות הללו משותפים לילדים ולמבוגרים. אצל כולם המזון מופרד מהצורך הפיזיולוגי, מתחושת הרעב. האוכל עונה על בעיות פסיכולוגיות ורגשיות. כבר מזמן לא אוכלים מרעב, אלא מכפייתיות. חוש המידה הלך לאיבוד. בכל יום אנשים צורכים פי כמות כפולה (אם לא יותר) ממה שהגוף זקוק לו. יש כל כך הרבה אוכל בכל מקום ובזול. המבחר מסחרר ומדהים. בראש רשימת המבוקשים: עוגיות, גלידה, צ'יפס וארוחות מוכנות קפואות. זה נוח, הילדים אוהבים את זה, אבל יש במאכלים הללו כל כך הרבה שומן. והשומן יישאר בגוף כי רבים מאוד לא עוסקים בפעילות גופנית. רבע מהאמריקנים, כך מסתבר, לא זזים בכלל ו-40% נוספים כמעט ולא זזים. סביר להניח שרבים מהם אכן עצלים או חסרי כוח רצון, אך המציאות היא שאין הרבה אנשים שיכולים להקדיש זמן לפעילות גופנית.

החשש הוא שהשמנת יתר תהפוך לנורמה. ממדי הבעיה גדלו ב-25% בשנות השמונים בלבד והבעיה רק מתפשטת והולכת. התרופה הטובה ביותר להשמנת יתר היא מניעתה. המניעה כרוכה בחינוך. אנשים צריכים לדעת מהם הגורמים להשמנה ומהן הדרכים למנוע את ההשמנה הזו.

למלחמה של השמנים בסטיגמות וביחס יש היבטים חיוביים מסוימים, כמו למשל ההחלטה שלא להתייסר מבחינה פסיכולוגית והמאבק באפליה. עם זאת, בתמונות שצולמו בכינוס השמנים השנתי נראים אנשים שמרוב שומן הם ממש גרוטסקיים, כאילו שמו אותם מול מראה מעוותת ביריד שעשועים. גם מי שמשלים עם המצב חייב לדעת שהוא שם את עצמו בקבוצת סיכון.

אין ספק שהנתונים הללו צריכים להדאיג גם אותנו, הישראלים. גם אנו רואים את הילדים מול הטלוויזיה והמחשב, גם לנו אין זמן לפעילות גופנית ולהכנת אוכל, וגם אצלנו אוכלים בגלל צורך נפשי ולא בגלל צורך גופני.

לפני שגם כאן התופעה תגיע לממדים מבהילים אפשר לנקוט בצעדי נגד. חינוך בראש ובראשונה. ילדים נמצאים בבתי הספר שנים ואפשר להקדיש שיעורים לנושאים כמו תזונה ופעילות גופנית, והכוונה היא לא רק לשיעורי הספורט הניתנים בבית הספר, אלא ליידע את הילדים אילו סוגי ספורט מומלצים לשם שרפת קלוריות, בניית שרירים וכו'.

גם הטלוויזיה, שכאמור ילדים ומבוגרים כאחד מבלים מולה זמן רב כל כך, יכולה לשמש ככלי חינוכי. בדיוק כפי שמשדרים בטלוויזיה תשדירים למניעת איידס ולסכנה שבעישון ובנטילת סמים, אפשר להקדיש תשדירים גם לנושא ההשמנה, המסוכנת לא פחות.

קופות החולים צריכות לתת לכל חבר/ה בקופה אפשרות לגשת לתזונאי/ת לא רק כשמתעוררת בעיה, אלא הרבה לפני. בסופו של דבר, אנחנו מעוניינים במניעה לא?

ולמה לא לחשוב הלאה – למה לא להוזיל מאוד את המאכלים הבריאים כדי לעודד אנשים לצרוך אותם ולא אוכל אחר, רעיל?

ובינתיים, כל אחד לעצמו במלחמה הפרטית שלו. זו אכן מלחמה וצריך להבין שהיא נמשכת כל החיים וללמוד לאהוב פירות וירקות ופעילות גופנית. מי שמנצח במלחמה הזו יאהב הרבה יותר גם את עצמו.

* מבוסס על תוכנית בשם "השמנת יתר באמריקה", הוקרנה בערוץ 8