"ברגע בו ילדת ילד - כרתת ברית עם הפחד" על הברית העתיקה בעולם

מאת: טלי חרותי- סובר


"ברגע בו ילדת ילד - כרתת ברית עם הפחד", אמרה לי אימי בעודה מלטפת את בטני המתעגלת.
"אוו מאמא "חשבתי לעצמי בציניות מתבקשת. שנות אור חלפו מאז גידלת ילדים על ברכי ד"ר ספוק.
מה את יודעת על האימהות החדשה, המודרנית, המאוחרת?
האם לא ברור כי סוג האימהות שחוו אמותינו שונה לחלוטין מזה שחוות אנחנו?
האין אנו רחוקות זו מזו שנות אור של ממש?

הן התחתנו בדרך כלל נורא מוקדם. תחילת שנות העשרים היו הגיל הנכון. אמצעי מניעה לא –משהו ומהר מאוד נולדו הילדים. המרווחים, מיותר לציין, פיציים ממש.
רוב האמהות תחזקו את הבית בעצמן. נטולות עוזרת ומדיח היו מסתערות על הבית (יום חמישי הקדוש..) ומגיעות עד לפנלים . אנחנו הילדים תרמנו את חלקנו הקטן בניגוב אבק ובלא לדרוך על הרטוב.
לוגיסטיקת הבית הייתה רק חלק קטן מסדר יומן העמוס. קופת הבית הלא תמיד מלאה חייבה אותן גם לצאת לעבודה.
או קיי, לא היו אז המון מנכליות אבל מורות ומזכירות ואחיות היו בשפע. תפקידים אלה אפשרו להן להגיע הבייתה ולפגוש את הילדים השבים ברגל (...) מבית הספר היישר אל מנת המרק המהבילה, אל ההום מייד שניצל ואורז.
הן היו מאוד מעורבות בחיינו היומיומיים , השתדלו שלא לדבר איתנו על סקס, וכשטענו נגד בית הספר תמיד עמדו לצד המורה .
בלי להתנצל החצינו בסיסטמטיות את דאגתן לשלומנו, לבריאותנו, להשכלתנו . הדרישה לקחת סוודר, לחזור מוקדם הבייתה, לעמוד בכבוד במבחנים ,הייתה ברורה לחלוטין.
החרדות הונחו על השולחן כמו פרחים-לשבת במרכז הסלון.
אנחנו שונות. בחירת הנסיך אורכת הרבה יותר זמן, אנחנו לומדות, מטיילות, מחפשות את עצמנו.
שלא כמו אמהותנו אנחנו לא מחפשות עבודה, אנחנו רוצות קריירה. משהו מעניין ומלא אתגר הטומן בחובו אפשרויות קידום והכנסה נאה . את בניית הקריירה אנחנו משתדלות להתחיל מוקדם ככל האפשר והאימהות מתאחרת.
"בגילך כבר היו לי שלושה ילדים" זורקת האם התומכת-אך-דאוגה לבתה בת השלושים, שיודעת ששניים גג , ובאיזה תאריכים בדיוק הם יוולדו.
אנחנו משאירות הרבה פחות לידו של הגורל. ילדינו המתוכננים נולדים בדרך כלל לבתים מסודרים להפליא, חדרים מעוצבים והורים שקראו כל ספר , שמעו כל הרצאה ומוכנים מאוד לתפקידם החדש. בתנועת יד מבטלת נידחה את תרופות הסבתא ובד"כ גם את יתר העיצות הבאות מהדור העתיק. אנחנו יודעות יותר טוב.
בניגוד מוחלט לאמהותינו לא נתעקש "שיגמרו את הצלחת", נעמוד לצידם בחירוף נפש מול כל גננת מורה או מפקד, ובשום אופן לא נחכה להם ערים עד שיחזרו מבילוייהם הבייתה.
אנחנו סומכים עליכם , כך נשדר להם, ונתפלל בשקט לשלומם.
ממש כמו אמהותנו, נמות מפחד בכל פעם שיצאו מזוית העין . שלא כמו אמהותינו – הם בחיים לא ידעו את זה.
ילדינו הבטוחים, הלא-חרדתיים ,לא יעלו על דעתם כי גורם נוסף מלווה את חייהם : בעוד אמותינו חיות בצוותא עם הפחד, כורתות אנחנו ברית עם רגשות האשמה.
מרגע שנולד ילדנו הראשון נהייה עסוקות בהרגעת המצפון.
אנחנו לא רואות אותם מספיק כיווון שהקריירה דורשת המון שעות עבודה והילד פוגש בעיקר את המטפלת.
אנחנו נותנות להם לאכול המון ג'אנק פוד כי למי יש כח לבשל. הבית מופקד אחר כבוד בידי העוזרת, ואיך אנחנו מחנכות אותם ללא לעשות כלום כי מישהו עושה בשבילם הכל, ועוד בתשלום...? והטלביזיה? ומערכת החינוך הקורסת? והעובדה שהם חשופים כל כך לכל הדרעק המשתולל בחוצות? הכ-ל על מצפוננו הרגיש.
הכי אשמות אנחנו מרגישות כשזה לא מסתדר עם אבא שלהם . על מעברו של זה לבית אחר אנחנו ,או-אה, נשלם כבר בשעות -מצפון שאיש, אבל איש ,לא –רואה-את-סופן.
מידי פעם נעמיד את עצמנו בפינה תוך שאנו נוזפות במצפוננו המיוסר. די כבר, נגיד לעצמנו, בעודנו מתכננות את הפיצוי הבא אותו יקבלו ילדינו המושקעים.
נכון נפגשים פחות אבל אמא שלי לא בילתה איתי בשום חוג להורים-ילדים.
נכון המטפלת הפכה גורם מרכזי בבית אבל שעות העבודה שלי מממנות לנו חופשות משותפות מלאות זמן איכות בארץ ובעולם.
נכון שהבישול אצלי בבית מסתכם בשניצל טבעול ,אבל מותנינו הלא צרות מזכירות לנו כי הבישול הביתי ,הכבד, לא בהכרח עושה לנו טוב.
זה המצב, היו אומרות אמהותינו, ואיתו ננצח. אלא שאנחנו , כבולות לבריתנו הבלתי מופרת, מהנהנות בראש ומבלות את יומינו בנסיון כושל להתיידד עם התחושות.
האמהות שלנו מתו מפחד. אותנו הורגים רגשי האשמה.

מעניין איזו ברית , יכרתו ילדינו, בבוא זמנם.

הערת מערכת: תגובות ללא דואר אלקטרוני מדויק תמחקנה אוטומטית

אגב: גיליון מודפס של המיטב של Iwomen כבר נמצא בעבודה. רוצים לקבל אותו בדואר ללא תשלום? הקלידו את כתובת האימייל שלכם ותטופלו!