קורס לנהיגה מונעת - האם זו מניעה או בזבוז זמן

לא עובר יום בו אנחנו פותחים את העיתון ומגלים כמה אנחנו לא לומדים מניסיונות. אני מדברת על הכביש כמובן. כל התאונות, אסונות ואובדן חיי אדם לחינם. אמש פורסם הסיפור על הנער בן חמש עשרה שנהג במכונית המשפחתית ונהרג. האב, עורך דין לדיני תעבורה והמשפחה הרוויה באסונות טרגיים על הכביש, לא חזו ולא הצליחו למנוע את הנולד. וזה מביא אותי לחוויה האישית שעברתי לא מזמן: קורס נהיגה מונעת.


רובנו מנסים, בדרכים עקלקלות להמיר את הנקודות לבן זוג שלנו, לבן שלנו או פשוט להמציא תירוץ אחד אחרי השני רק כדי להימנע מהאילוץ הזה. מסתבר שגם במכון הארצי לתחבורה מודעים לחוסר עניין ולהתעלמות של אנשים מחשיבות הנושא. בשנים האחרונות יצא לי, שלא באשמתי, באמת, להגיע למכון, להעביר יומיים דביקים של האזנה כשבסיומם חיכה לי המבחן הגורלי.

במהלך הקורס מנסים המורים לאיים עלינו על ידי תזכורת בלתי פוסקת של המבחן והתנייתו בחידוש הרשיון. אבל בפועל, הם באמת מנסים לשנות דברים. הקורס שהיה לפני כחמש שנים סיוט מתמשך הפך, אם הזמן לקורס מייגע המתיימר בדרכים חדשות להעביר מידע חשוב ולעורר בנו את התאים האפורים. מדריך מיומן בשילוב עם עזרים טכניים חדשים, אך עדיין לא בשיא תפוקתם, כמו מקרן שקפים ומחשב, גויסו לטובת המטרה. שיטה חדשה של הוראה המשלבת בין סימולציות מחשב המביאות מקרים מוכרים על הכביש מביאים את הכיתה לדיון מסעיר. כל זה בניסיון להזכיר את התסריטים המזוויעים של תאונות מחרידות, מבלי לזעזע אותנו יתר על המידה אך במטרה לגרום לנו קצת לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת – למעלה, מהצד, מעמדת הנהג ומעמדת הנפגע. אגב, אחד הדברים הכי מפחידים שהשכלתי להבין הם, שמרבית נפגעי הולכי הרגל הם ילדים בני שבע. לא מקרי הדבר שכן זה הגיל שבו הורים רבים מתחילים לתת לילדיהם את החרות שהם משתוקקים לה כל כך. הבעיה נובעת גם מהעובדה ששיקול הדעת של ילדים בגיל הזה עדיין אינה מנוסה מספיק כדי לקחת החלטות גורליות וגם שמדובר בנהגים ישראלים העומדים מולם. יתרה מכך, התקנות מתייחסות בעיקר לנהגים ולהתנהלות בכביש והולכי הרגל מוגבלים יחסית בזכויות שלהם.

אבל הבעיה גם נובעת מכך שילדים מרגישים בטוחים במעבר חצייה וכשהם חוצים אותו, הם נוטים לשמור על דריכות נמוכה יחסית. הם מרגישים שהם הגיעו למקום מבטחים, ודווקא שם הם מסתכלים פחות ומתנהגים בזהירות פחותה ממקומות אחרים בכביש.
מכל מקום, יומיים של כיתה דחוסה בארבעים נהגים מכל קצוות העיר והמדינה מניבה דינאמיקה שיכולה לקרות רק בארצנו. בתום יומיים של קיטורים אינסופיים בכל הפסקה והפסקה, מחליפים אנשים טלפוניים, מחליפים חוויות אישיות על הכביש ו"מריצים דחקות" בין המורה והחניכים. לקח לי בערך חצי יום של ערנות קפדנית ואורך רוח לנעשה בכביש עד שחזרתי לשאוג ולכעוס על הנהג שחתך אותי ממש ליד מעבר חצייה ועל זה שחסם אותי בעוד הוא עוצר את הכביש כדי לעבור מהנתיב השמאלי הקיצוני עד הימני הקיצוני. אין מה לעשות, מדובר בתרבות, פורקן, לחץ, ותחושת הכוח כנראה שאנחנו מביעים על הכביש. אז אנחנו מנסים להשתפר ולהגיד לעצמנו שזה לא משנה מה שהוא עשה, ושהוא מופרע, ושזה לא נוגע לי וכן הלאה, אבל מה קורה כשהוא לוקח החלטה שגויה המסכנת את החיים שלי?

הערת מערכת: תגובות ללא דואר אלקטרוני מדויק תמחקנה אוטומטית

אגב: גיליון מודפס של המיטב של Iwomen כבר נמצא בעבודה. רוצים לקבל אותו בדואר ללא תשלום? הקלידו את כתובת האימייל שלכם ותטופלו!