הכל התחיל כשהזרע

מאת: ליאת פישמן לני


הכל התחיל כשהזרע פגש את הביצית , טוב נו אני לא אלאה
אתכם בכל זה . נתחיל את רצף האירועים מיום ראשון , שבוע
וחצי לפני הלידה . כשהגענו לד"ר פלד היקר בתקווה לראות
את היקרים שלנו עומדים הכן עם הראש למטה במסדר יציאה .
לא דובים ולא מסדר . התחתונה במצג עכוז והעליון לרוחב
בנוחות אין קץ . לא עושים סימן שמשהו מתכוון לזוז . והד"ר אומר ,
"טוב , זה ברור לכם שאם המצב נמשך ככה צריך יהיה לנתח"
ואני אומרת "תנתח תעשה מה שאתה רוצה רק שיצאו כבר" . חיי
אינם חיים , לא ישנה , לא נושמת , לא יושבת , לא עומדת , וחוץ
מלרבוץ מול המחשב כל היום ולבלבל לבנות בפורום לידה את
המוח לא עושה כלום . רוני תביא לי רוני תעשה לי , כואב לי , מגרד
לי , דיייייייייייייי !!!!
"אז תבואו ביום חמישי לא הזה , הבא" . ואני , "לא לא , לא עוד
שבועיים ,לא יכולה יותר " ואז רוני שלי שואל בתמימות "אפשר להזמין
תאריך? פשוט ט"ו באב יום רביעי הבא וחשבתי שאולי..."
"כן למה לא " הפתיע הרופא , "תגיעו יום ראשון הבא ואם כלום לא
יזוז אז נקבע תאריך" . נו לפחות זה . חזרנו הביתה לעוד שבוע של
רביצה והתגלגלות ואכילה . ואני מנסה לדמיין שאני מרגישה אותם
מתהפכים לי בתוך הבטן כי , מה קיסרי? זה כמו לקבל כומתה בלי
מסע כומתה . אז היו מי שהרגיעו אותי שאת המסע אני אעשה אחרי
קבלת הכומתה , אבל מי רוצה את המסע כשהכומתה כבר מחוץ לבטן?
יום ראשון הגיע כמו שכל יום ראשון מגיע בסופו של דבר, אחרי שבת .
מגיעים לרופא , אולטראסאונד קצר מראה שהילדים טוב להם איך
שהם . ד"ר פלד מרים טלפון ל"יוספטל" ומדבר עם מנהל מחלקת
יולדות . "תשמע , יש לי פה זוג חמוד שרוצה ללדת בט"ו באב ומכיוון
שהם צריכים קיסרי חשבתי שאולי אפשר יהיה לארגן להם משהו.
באמת? יופי! שתזכה להרבה בנים זכרים ובנות זכרות" (כן כן יש לו
חוש הומור למר פלד היקר). מד"ר פלד טסנו מיד לבית חולים . (טסנו,
אפשר לחשוב , כולה אילת , חמש דקות מקצה לקצה) כאילו
שהמהירות תקרב את יום רביעי והוא יפתיע מיד אחרי ראשון. והתחלנו
בתהליך . ניירת אין קץ , הפניה מפה , כרטיס מעקב הריון משם ,
התחייבויות , כרטיסי קופ"ח ושאר ירקות . נפל הפור והמועד נקבע .
יום רביעי ה-16 באוגוסט אלפיים , ט"ו באב חג האהבה בשמונה בבוקר.
ומכאן הדקות באמת נכנסו לרברס . הזמן לא זז !!!
יום שני . אימא יקרה לי התייצבה באילת כדי לחלוק עמנו דקות אחרונות
של שפיות זמנית ולקבל את פני הנולדים הרכים בחיוך סבתאי ואוהב .
ניסינו להספיק את הכל, מסעדה מזרחית בצהרים , מסעדה יפנית בערב,
יציאה לפאב והתענגויות אחרונות על מקלחת ללא הגבלה וארוחה ללא
הפרעה . יום שלישי בבוקר . סידורים אחרונים ב"יוספטל". אולטראסאונד,
מוניטור , בדואט מחריש אוזניים ("אוי יש לך ציר" אמר הרופא המנתח "אולי
תלדי בלילה ותחסכי לנו את הניתוח" איזה ציר מה ציר לא הרגשתי כלום
על מה אתה מדבר) , וכמובן צמיד הזיהוי הידוע . טוב יותר מכל סרט
אדום שאיזה רב עלום שם קושר על פרק היד ומברך . שחרור קצר חזרה
הביתה למשך שארית היום לא מוסיף לרמת חוסר השפיות שאני מפתחת .
הבטן שלי כבר רחוקה ממני בערך במטר ומ ג ר ד ת פשוט בטירוף.
עם כל דקה שעוברת אני מרגישה אותה נקרעת והולכת , הולכת ונקרעת
ואני מבכה את עורי הצח והבתולי שמזדקן לי פה נגד העיניים ב"מהירות
העור". המתח החרדה והציפייה למחר עושים לי מיץ מהעצבים ובעשר אני
מחליטה להתייצב חזרה בבית החולים אולי זה מה שיקרב אלי את המחר.
עמוסה בכל הכריות שהצלחתי לגייס מכל פינות הבית אני מתנהלת
בהליכתי הברווזית דרך כל בית החולים כאשר בעלי מאסף אותי עם התיק
הידוע . (במקרה שלי מדובר בצ'ימידאן רחב ידיים שאליו דחסתי בקושי ,
סדינים , מגבות , נייר טואלט , סבונים , שמפואים , כרובים וכל מה שאי
מישהו המליץ אי פעם לקחת . בספר ישן שמצאתי המליצו על אסימונים כדי
שאפשר יהיה להתקשר להודיע לדודות . גם זה נכלל אצלי בציוד והוצמד ,
איך לא , לטלפון הנייד שלי. מה שבטוח בטוח) אני חושבת שהקולות
ששמעתי מאנשים שחלפתי על פניהם במסדרונות נעו בין תמיהה לגיחוך
עם דגש על הגיחוך.